טוראי יהודה-בנימין ליבו ליבוביץ ז"ל

קורות חיים

בן אברהם-דוד ולאה. נולד ביום ח' בכסלו תש"י (29.11.1949) בקרית-אתא.

הוריו היו מעפילים, שהגיעו לא מכבר לארץ בחוסר כל והחלו לבנות את קן משפחתם, אחרי השואה. במשך הזמן השתפר מצבה הכלכלי של המשפחה. יהודה למד בבית הספר "גיבורי עציון" שבקרית אתא. אז גם הצטרף לתנועת "בני עקיבא" והתמסר לפעילות בה. הוא השתתף במחנות הקיץ של התנועה ובמחנות העבודה שלה. הוא היה חביב ואהוב על כל חבריו, שראו בו מנהיג לא מוכתר. מדריכיו ראו את מסירותו לסניף והטילו עליו תפקידים אחראיים. גם חבריו נקשרו אליו והוא אליהם בקשרי אחוה ורעות.

לאחר סיום לימודיו בבית הספר היסודי רצה ללכת לישיבת "בני עקיבא" בכפר הרא"ה, אך הוריו שלחוהו ל"ישיבה" התיכונית בחדרה - "בית שמואל", גם בעבור שמה הטוב וגם משום שבחדרה התגורר דודו (מצד אביו) ובכך ייקל על יהודה לעזוב את הבית לזמן ארוך. גם כאן התחבב על חבריו שכבדוהו ואהבוהו. כפעם בפעם, בשבתות חפשיות, הביא אתו חבר כאורח לשבת. בעיקר השתדל להביא תלמידים מחוץ לארץ ועשה כל מה שביכלתו שאורחו ירגיש את עצמו כבן בית ודאג להנעים לו את השבת.

ארבע שנים עברו עליו ב"ישיבה". הוא היה תלמיד טוב, פעיל ואחראי, ועל כן בחרו בו בני מחזורו לגבאי בית הכנסת של ה"ישיבה". כן היה פעיל בהדרכה בסניף חדרה בשעות הפנאי. לאחר שסיים לימודיו - והוא רק בן 17 וחצי - מיהר להתגייס יחד עם חברי הגרעין לנח"ל. ההורים ניסו לשדל אותו כי ימשיך בלימודיו ב"ישיבה" גבוהה לפחות עוד חצי שנה עד שתגיע שעתו להתגייס, אך הוא סירב ואמר: "אבא, אל תגרמו לי בושות! חתום לי, כי ברצוני להתגייס עם החבר'ה". ואביו חתם.

יהודה התגייס לצה"ל ביולי 1967. כשהגיע למחנה האימונים שובץ בין החיילים שסוג בריאותם נמוך, בגלל ראייתו הלקויה בעין אחת. אך הוא מיאן להשלים עם כך וביקש מהרופא להעלות את סוג בריאותו. הוא הצליח בכך ויצא לאימונים יחד עם החבר'ה. כאשר הזדמן לחופשות סיפר להורים כי האימונים אינם קשים בכלל. גם דמי כיס סירב לקחת בטענה שמשכורתו בצבא מספיקה לו. בסוף האימונים יצא עם הגרעין לעין צורים וגם שם לא היו חייו קלים. הוא עבד בעבודות שונות ולמד לנהוג בטרקטור ושמח על כך מאוד.

בחופשותיו המעטות הקדיש מזמנו גם לביקורים בבתי חבריו, שקשר עמם קשר אמיץ. הוא ביקר גם ב"ישיבה" שלמד כה והתקשר אליה. כן הרבה לטייל ולתור בארץ מתוך אהבתו את הטבע ואת נופיה.

בזמן שירותו בנח"ל נתחבבו עליו חיי הקיבוץ. ובשיחותיו עם הוריו, הביע את רצונו להצטרף לקיבוץ אחרי שיסיים את שירותו הצבאי. אחרי תקופה קצרה במשק יצא עם הגרעין לאימון מתקדם. תחילה נפסל לצניחה אך הוא לא שקט עד שהשיג את שלו ויצא לקורס יחד עם חבריו. כשהוריו טענו כי הדבר הוא למעלה מכוחותיו, ענה להם: "האם לשם כך התגייסתי לנח"ל, כדי להיות מחסנאי או טבח בצבא?" בסתר לכם חרדו ההורים לשלומו, אבל עם זאת היו גאים על בנם האמיץ. שמחה גדולה שמחו הוא וההורים כשקיבל את כנפי הצניחה. לאחר קורס הצניחה נשלח עם יחידתו לאזור יריחו, אך מעולם לא סיפר להורים שהוא נמצא ליד הגבול, כדי שלא להדאיג אותם. תמיד היה מרגיע אותם שבקרוב יחזור למשק. הוא אהב את הבית ובכל הזדמנות התקשר, במכתב או בטלפון, ובחופשותיו המעטות היה "קופץ" לראות מה נשמע אפילו לשעה קלה.

כשם שהיה בן מסור להוריו ולעמו כן היה נאמן לדת ישראל ולצבאו ומדקדק במצוות שבין אדם למקום. לא פעם קרה שקיבל חופשת שבת בשעה מאוחרת והעדיף להישאר במחנה, שמא לא יספיק להגיע לפני כניסת השבת. יש שיצא לדרך ובטרם הגיע לביתו ראה שהשמש נוטה לשקוע, אז עצר את המכונית והגיע ברגל הביתה, כדי שלא לחלל את השבת.

ביום ט' באייר תשכ"ט הודיעו להורים, שבנם נפצע קשה בבקעת הירדן והועבר לבית החולים "הדסה" בירושלים. הוריו מיהרו לשם ומפי הרופא נודע להם על מצבו הקשה. כשהורשו לגשת למיטתו הוא עודד אותם בלחיצת ידיים, כי לא יכול היה לדבר. למחרת הוטב מצבו וכאשר היה לו כוח לדבר, סיפר להורים כיצד נפצע. ההורים התפלאו על שלות נפשו וגם האחיות, שקיבלוהו בשעה שהביאוהו לבית החולים ספרו להורים באיזו שלות נפש נשא את כאביו.

ביום י"ב באייר תשכ"ט (30.4.1969), קיבל שטף דם פנימי והמאמצים להצילו לא הועילו הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקרית אתא.

במכתב תנחומים למשפחה, ציין אותו מפקד פלוגתו כ"אחד החיילים הממושמעים והמצטיינים במחלקה ובפלוגה כולה".

הועדה להנצחת שמו של יהודה-בנימין הוציאה ספר לזכרו הנקרא "יהודה ליבו".