קורות חיים
דוב התחיל את לימודיו בביה"ס "זבולון" ולאחר מכן בתיכון "רודמן" בקריית ים. הוא היה חבר בתנועת "המחנות העולים" ומדריך בתנועת הנוער.
דוב היה בעל הכרה פטריוטית מלאה, מנומס ובעל לב טוב, אהוב מאוד היה על חוג חבריו ומכריו, בן מסור ללא גבול לאימו האלמנה.
מאז התייתם מאביו, בשנת 1963, נעשה רציני והרגיש את עצמו כעמוד המשפחה שעליו הדאגה לשלום אימו ואחותו.
רוח ההתנדבות שאפיינה אותו היוותה אך המשך טבעי לחברותו בתנועת הנוער אשר לה הקדיש את רוב זמנו ומרצו ובה ראה דרך חיים לעתיד. מטבעו היה נוח לבריות ומעולם לא היה מרוגז. תמיד ניסה להגן על החלש מפני קיפוח וכל סטייה מן הצדק המוחלט היתה מצערת אותו.
בספטמבר 1966 גוייס לצה"ל. בטירונות, בלט כחייל מצטיין, לכן נשלח לקורס מ"כים שהביא אותו למלחמת ששת הימים בה לחם בקרבות אום-כתף. שאיפתו בצבא היתה להגיע לגדוד הנח"ל המוצנח והוא הגיע לגדוד כמ"כ לאחר שעבר קורס צניחה.
באחד מתרגילי הלילה נפצע דוב בגבו. הוא נאלץ לצאת משגרת האימונים לצורך קבלת טיפול בביה"ח "הדסה". למרות תביעתו של הרופא למנוחה, הצטרף במהירות לאימונים וניסה להתגבר על הפצע שטרם הגליד, כדי שזה לא יפגע באימונים שהיו קרבים לסיומם. בעודו פצוע התנדב לשליחות של הבאת מים למחלקתו שהתמקמה על הר "סרטבה" בבקעת הירדן. במעלה ההר הנהג איבד את השליטה ברכב, הרכב הדרדר לואדי ושם מצא את מותו ביום ז' בחשוון תשכ"ח, 6/2/1968.
לדברי מפקדו, הוא נפל כששרת מטרה והיא הדאגה והמסירות לחייליו.
זכרו הועלה בחוברת הכוללת מכתבים שכתב ודברי הספד של מחנכיו, מפקדיו וחבריו.