סמל יובל רזין ז"ל

לכתוב על יובל, ממרחק השנים, זו הזמנה לטיול... אל רגעים שהיו לנו יחד ואינם.. ככה זה ממילא, רק שיובל איננו כאן.
להביט אחורה, מנקודת תצפית של מי שגילו מעט כפליים מגילו של יובל שנהרג ובעיקר מאז הפכתי אב לילדים בעצמי, גורם לדברים להראות אחרת. הפיכתי להורה, מחזקת את הרגשתי עד כמה איני מסוגל לתפוס את הכאב של יפה ושמוליק, הוריו שאיבדו אותו.
זה למשל אחד הדברים שכילדים פשוט לא יכולנו לחוש או לתפוס את משמעות היותנו עבור הורינו. אפילו שהיו רמזים. יובל שהמיתולוגיה של ילדותו, כפי שסופרה על ידי יפה, כללה נשיכות כה עזות כשינק, שפצע את שדיה.
דווקא הוא, שגם כנער כונה על ידה "אפרוח", כנראה משום שהיה צנום ורזה, ואולי משום פני התינוק שלו. אולי היה הכינוי רמז להיותו השני והצעיר בבניהם. רצון להחזיק ולגונן.
בהיותי שובב וגברתן ממנו, נדרתי שאגן עליו מפני ילדים אחרים בשכונה, וכך יכול היה להתגרות בהם ואני שימשתי כשומר ראשו. מאידך אותה ארשת תמימה, גרמה לכך שפעמים רבות כשהצחיק אותי בבית הספר, היו המורים בוחרים לזרוק אותי מהשיעור, ומסתמכים על ארשת פניו כעדות לחפותו.
רגעים מסוימים שחלקנו, מעלים בי התרגשות, על היופי והתום שבהם.
יום שכזה, היה כשהחלטנו אחר צהרים אחד לחוג את הטבע, החי והדומם. הלכנו לשדה הסמוך, בעמק המצלבה, ופסענו לאט לאט, נזהרים לא לדרוך על אף פרח. אפילו העשבים נראו לנו מלאי הדר, חלק מקדושת הבריאה. הקפנו רקפת אחת בעיגול של אבנים, האוויר היה קסום. חזרנו נרגשים הביתה, ועמדנו בגינה מלאי התפעמות ממה שנגלה לנו באותו יום. תוך שהחלפנו רשמים, נדרנו שלעולם לא נפגע בחי ובצומח, אך אז גילנו שידינו ממוללות עלים שקטפנו בלי משים משיח סמוך ......... פרצנו בצחוק מתגלגל.
היו גם ימי שישי אחר הצהרים, שבהם התחלנו לטייל על הכביש מירושלים לתל-אביב, פוסעים בדילוגים, אוחזים ידיים, מלאי התלהבות. הייתה אז פריחה של אביב. בכל שבוע הרחקנו מעט יותר. יום אחד הגענו לגבעת הקסטל. אני מנחש שהיינו בני עשר, אולי פחות.
בתקופה אחרת החלטנו, כנראה בהשפעת סדרות מתח בטלוויזיה, להתאמן בעיקוב אחר אנשים בלי שירגישו בנו. כך מצאנו את עצמנו, מולכים לטיול בלי שידענו יעדו מראש. גולת הכותרת, הייתה שעקבנו אחרי זוג צעיר ברחובות ירושלים, ובהמשך ברחובות העיר העתיקה. אפילו שהלכנו סמוך אליהם לא הבחינו בנו, לשמחתנו הרבה. כששבו לעיר החדשה, לא התאפקנו, והצגנו את עצמנו בפניהם בגאווה והם החמיאו ואף אישרו בכתב את הצלחתנו.
גם את "סרט המין" הראשון ראינו יחד בהיותנו בכיתה ח'. קראו לו "איזה מן עוזרת", כמובן שלא היה מיועד לבני גילנו. משום חזותו הצעירה של יובל, היה זה כנראה סדרן רגיש ומתחשב במיוחד שהבחין בתאוותנו ואפשר לנו להיכנס.
יובל היה השותף שלי, החבר הכי טוב שלי במהלך כל אותן שנים של בית הספר היסודי. בגללו עברתי אחרי כתה א' לבית הספר בו למד, לגימנסיה. היינו פשוט כל הזמן יחד מבוקר עד ערב. בדרך כלל בביתו, או בחוץ משחקים. הכנו שיעורים יחד. שיחקנו במשחק הזיכרון ויובל ניצח אותי שוב ושוב, לעיתים גם אמו.
יובל נסע לארצות הברית עם הוריו לשנת שבתון. כשחזר שאלתי אותו אם חשב או חלם באנגלית, וכשהשיב בחיוב, כעסתי וגיניתי אותו כאילו הוא בוגד. היום הסיפור הזה מציין בעיני עידן של ציונות שחלפה, שעוצבה בהשפעת השנים הסמוכות לאחר מלחמת 1967, ונמזגה בנטיותיי האידאליסטיות כילד-נער.
תמימותי אפשרה ליובל לסדר אותי פעמים רבות. פעם אחת הראה לי באחד מספריו של אביו, פרופסור למיקרוביולוגיה, תמונה של איש ערום יושב על שני אשכיו הענקיים, שגודל כל אחד מהם כגודל כדור-רגל. יובל הסביר לי בפנים רציניות, שהדבר נגרם משום שהאיש אכל זעטר, כשקנה בייגלה בעיר העתיקה. משום מה האמנתי לו.
ככל שגדלנו פיתחנו דווקא הומור ציני, ואני זוכר את שנינו נרגשים כשאחת מחברותיה של יפה אמו, ציננה בקול "עד כמה אנחנו ציניים". ראינו בכך אישור לתחכום ולבגרות שלנו.
יובל היה רגיש. אם ראה דם - התעלף. יום אחד ביקר אותי בביתי בעת שטיפתי בפצע מוגלתי ברגלי. בדרכו לביתו התעלף, למשך זמן לא ידוע, בגינה המפרידה בין בתינו.
בתיכון רחקנו מעט, ורכשנו כל אחד חברים חדשים. בצבא נפגשנו בחופשות ובסופי שבוע וראיתי איך הוא הופך לגברבר. רק אז, החלו זיפים ממש לעטר את פניו. קודם היה אפרוח, וככזה לא היה צריך להתגלח. עורו נשזף וגופו הפך מגוף של ילד לגוף שרירי של גבר צעיר.
אחרי שנהרג, תהיתי עם הספיק לדעת אישה.
יובל זו ילדותי. הכאב של הוריו בלתי נתפס. אך כשאני חושב על הדברים, לפחות זכו ליהנות ממנו בשנים שהיה, וממה שהיה ........ מן אפרוח מלא הומר ופיקחות, מלא חיים, שכל כך קל היה לאהוב אותו.

רועי בנגל
20.4.98