* מידע נוסף
תפריט נגישות

סמל מורדרור דוד ז"ל

מפרי עטו

יום הזיכרון תש"ע

ב"ה.
יוה"ז תש"ע

קצת בגלל יום הזיכרון וקצת לא, בעיקר לא מחייב וממש לא ערוך, תחושות בעלמא.
כאב הוא שפה. לא שפה מגבילה אלא אינסופית, לא שפה וולגרית אלא עדינה, אצילית.
כאב הוא השפה של הנצח.
שפה כללית לא שייכת למישהו מיוחד , כולם מכירים, מקרוב או מרחוק, נוגע לא נוגע, עולה ויורד כמו יללת סירנה שלא נגמרת, מחרישת אוזניים, מזעזעת כל נים ונים בגוף, אז פתאום משתתקת והגוש שנוצר בחזה נופל ומתיישב טוב טוב על הלב, לוחץ, טורח להזכיר שהוא קיים.
זו אחת השפות היחידות שלא נבללו במגדל בבל, הקב"ה השאיר אותה על כנה, הוא ידע ששם מתבטא עומק מיוחד, צלול וטהור שלא ניתן לפגוע בו. גילוי אותנטי של תוככי הנפש, של המרתפים העמוקים ביותר, הנסתרים ביותר. כמעט ואין זיופים וגם שיש זה רק תוצאה של כאב יותר עמוק שלא נחשף, שאין לו עדיין שם.
חותמו של הקב"ה נחקק עמוק בכאב, שבכל אחת מגווניו יש אמת, תהומית, נוקבת. מי שיודע להתבונן, להקשיב יוכל למצוא אותה, לכאוב אותה, לראות את בעליה, את הסיפור שמאחוריה, את זעקת החיים החסרים, הגדועים, את המבט השבור, המשלים, ואת הפה המעוות במין חיוך מר כזה, כאילו נפגש עם מלאך המוות בעצמו וסייר איתו בחדרי העינויים של הגהנום.
הרבה ניבים יש בשפה הזאת, גוונים ומצבים שונים.
יש כאב של אימהות, כאב של אמא על בן שאינו כאן ולא יחזור. רק רוצה את נוכחותו , את היותו, לראות מהצד, להשגיח, לדאוג, לאהוב.
ויש גם כאב של בן שכאן אבל באמת הוא לא חזר משם, כולם הרי נשארו שם אז איך הוא יכול לחזור, הוא לא ינטוש חברים בשטח, הוא לא זה שיפקיר, אז הוא נשאר איתם. והמבט הריק הזה, שהכול חולף לידו, ספק נראה ספק לא, והוא לא פה ולא שם, תלוי על בלימה, בין שמים לארץ.
וישנו גם כאב של אב, שעקד על מזבח את בנו, ולא היה איל במקום. וכואב לו, כל כך כואב, אבל הוא לא יכול לבכות כי מישהו פעם החליט שלאבות אסור לבכות, זה לא גברי, הם חייבים להיות חזקים..
אז הוא חזק, מבחוץ, אבל מבפנים הכל שבור, מרוסק, וכבר קשה לו לשאת את משא הדורות על גבו, מה גם הגב קצת כפוף, והוא בוכה, בקול צרוד כזה, של אנשים שעברו הרבה, שאיבדו הרבה.

וישנו גם כאב של אומה, אומה שמתאבלת על בניה, בכל הדורות, שכואבת את מרחקי אינסוף מאלוקיה, מקור חייה, מייחלת לרחמיו, לחסות בצילו, להתענג בקרבתו. אולי יחוס עם עני ואביון, אולי ירחם.
וישנו כאב של מציאות, שמפרפרת בחבליה. בריאה שצועדת ולא יודעת לאן, מתקדמת, רוצה לפרוץ את הגבולות של עצמה, את הסופיות, הפרודיות, להתאחד עם מקורה. אבל יורה לעצמה כל הזמן ברגל, מסבכת את עצמה בתהומות לא לה, בורות ללא תחתית, ושוברת ומרסקת את עצמה, ומתוך השברים צועקת לאלוקים חיים שיגאל אותה, מעצמה, יאמץ אותה לחיקו.
וישנו כאב של בת- מלך, שלמה, עדינה, אצילית, שאביה המלך, חי העולמים, הניח אותה בעולם נוכרי לה, צר לה, חונק, ואין לה לאיפה להתרחב, לשטוף, והיא מחפשת את הדרך חזרה, אל הארמון, אל הכוליות האלוקית, להישאב.
וישנו כאב של אבא, חנון ורחום, קנא ונוקם, בעל מלחמות מצמיח ישועות , שרואה את בניו שהוא כל כך אוהב, תועים, מבולבלים,צועדים כמו עיוורים בלי כלבי נחיה, סומכים על טבע עמוק, נעלם. והוא רוצה לצעוק להם, "תקשיבו, תתבוננו, תחושו, תקלטו את אותותיי, את הניצוצות, את הדרך האבודה, היא נמצאת בתוככם, רק קצת תשומת לב". והוא שומע את זעקותיהם, וכואב על זה שהם חושבים שהוא לא שומע, אדיש, מתנשא, ואומר לעצמו, אם היו יודעים שכל דמעה, כל תפילה, כל כיסופים, הכו נשמר, מתויק לחשבונו של עולם, זה שבסופו של דבר יבנה את ביהמ"ק.
לפעמים יש זעקה ששוברת את כל המנעולים, מגיעה עד כסא הכבוד ומנענעת אותו חזק, חזק מאוד. והקב"ה כמעט מתפתה להתגלות במידת החסד הגמורה, לגאול את העולם ללא תנאי, מיד, אבל נאמן למידת הדין שהוא עצמו יצר, מתאפק, חורק שיניים ונותן לעולם להתקדם בקצב שלו, להתבגר.
בד"כ הכאב מתבטא בכלים הרגילים, בכי , זעקה, כל כלי לגיטימי, להביע, לתמוה ואף להתריס לפעמים.
גם ליצור מסוגל הכאב, חומר גלם טוב לכותבי הנפש שמנסים להעביר מעט מזעיר, טיפה מים הרגש, מהסערות,מהמערבולות וגם מהשקט שאחריהם.
גם לנפץ יודע הכאב, לשבור אנשים, להרוס חלומות, קורס לתוך עצמו, מתכנס שלא ע"מ לחזור, סותר שלא ע"מ לבנות. ואמנם אין שלם יותר מלב שבור אבל רק לב יכול להיות שבור, שבור לא יכול להיות לב.
ויש והכאב גדול כל כך, מבטא כל כך, מלא, עשיר, מתפרץ עד שאין שום דרך שניתן לגלות, ואין כלי שעומד בנטל, אין יכולת לבטא, והכל סתום וצר כל כך, מגביל וחונק, ורוצה לצאת והכל חסום, כל המקורות יבשים וא"א כבר והכל הולך להתפוצץ, לעזוב את העוה"ז. והכל שותק ואילמות תוקפת, אומרת יותר מכל. ונגמר כבר הכח ואז פתאום מתרומם ובדליגה נשאב אל מקור הדומיה, האלוקות שמתגלה בקול דממה דקה, ושם מוצא את נחמתו, את מנוחתו.
ובסופו של כל כאב יש תקווה, תקווה לחסרון שיושלם, לעולם שיתוקן, לרחמים אלוקיים וגאולה שלמה. לקומה חדשה- ישנה, שתפעם קודם כל בלבבות, שתמתח מיתרים דקים לנצח, תגשר בין הווה לעתיד, בין סופי ללא גבולי, שתטהר מכל הכתמים.

בניית אתרים: