תפריט נגישות

סמל מורדרור דוד ז"ל

מורדרור דוד
בן 22 בנפלו
בן שלומית ואליהו
נולד בשדמות מחולה
בי' באדר תש"נ, 6/3/1990
התגורר בשדמות מחולה
שרת בחיל השריון
יחידה: חט' 460, גד' 196
התגייס ב-21/3/2011, ט"ו באדר תשע"א
נפל בעת שירותו
בכ"ה בתמוז תשע"ב, 15/7/2012
מקום נפילה: עלומים
באזור רצועת עזה
מקום קבורה: מחולה
הותיר: הורים וחמשה אחים ואחיות - שחרית, נתנאל, חמוטל, אריאל וחמדת

קורות חיים

סמל מורדרור דוד, בן שלישי לשלומית ואליהו. נולד ביום י' באדר תש"ן (6.3.1990) בשדמות מחולה בבקעת הירדן. אח לשחרית, נתנאל, חמוטל, אריאל וחמדת.

מורדרור נולד לפני חג הפורים, תינוק יפה וירוק עיניים. פירוש שמו – בושם טהור וזך וגם מרדכי היהודי. בני משפחתו וחבריו קראו לו "מורדי". מצחיקן, מלא הומור, חי ותוסס – וגם שקט ורציני; חד, ציני ושנון; מבקש פשר ומעמיק לחפש תשובות. הוא אהב מאוד את חג הפורים כפי שנחוג בישיבות שלמד בהן ובמושב, ולא ויתר על החגיגה כדת וכדין, אפילו כשתאריך הגיוס שלו חל בפורים.

מורדרור למד והתחנך בבית הספר האזורי "שק"ד" בקיבוץ שדה אליהו. מגיל צעיר בלט ביכולת מתמטית גבוהה. שנות ילדותו עברו בנופי הבקעה ובשדות המושב, והוא גדל להיות חובב טבע והִרבה לטייל. אהב לשחק כדורסל עם החברים ולמד בעצמו לנגן בגיטרה. גמא ספרים בשקיקה והיטיב להתבטא בעל פה ובכתב. שירי זלדה שבו את לבו.

מורדרור היה מנהיג חברתי, חייכן ורגיש, התעניין באנשים והקשיב בפתיחות ובהתמסרות. השילוב בין קלילות לרצינות, והיכולת להתאים את עצמו לתחומי העניין ולסגנון השיחה של כל אחד ואחד – החבר מן הישיבה, הטירון הלחוץ, נערה חילונית במפגש אקראי בדרך או אישה מבוגרת בתחנת האוטובוס – יצרו מעגלי חברים רבים ולא שגרתיים.

בילדותו היה חניך תנועת "בני עקיבא", ובנעוריו הדריך בסניף במושב. בחופשות הקיץ היה מעמודי התווך של קייטנת "איל"ן" לילדים בעלי מוגבלויות פיזיות. חוסנו הגופני, בגרותו, התמסרותו לחניכים והאווירה הטובה שהשרה בצוות – כל אלה גרמו לכך ששנה אחרי שנה, גם לאחר סיום התיכון, ביקשו שימשיך להדריך.

בסוף כיתה ח' בחר ללמוד בישל"צ (ישיבה לצעירים) שעל יד "מרכז הרב" בירושלים. שם למד תורה, העמיק במחשבה והרבה לטייל במעיינות ובפינות נסתרות ברחבי הארץ. מורדרור צמח להיות גבר מרשים בהופעתו הפיזית, גבוה ורחב כתפיים.

בכיתה י"ב חווה את הפיגוע ב"מרכז הרב" שבו נרצחו שמונה תלמידים ובהם חברו הטוב יוחאי ליפשיץ הי"ד, מותו זעזע אותו והותיר בו את רישומו. בזמן האירוע היה מן הראשונים להתעשת, ועם עוד שמיניסטים דאג להעביר את התלמידים הצעירים למקום בטוח בפנימייה. מורדרור עמד עם חבר משני צידי הדלת, בידם מקל מטאטא שבור, לחסום כניסה אפשרית של המחבלים.

בועז גבריאלי, חברו מן התיכון, סיפר: "הקשר שלנו היה מבוסס על בדיחות ושנינויות, על עקיצות ותשומת לב לפרטים קטנים ולא חשובים. אבל תמיד נדהמתי מהיכולת שלך להפריד, לעבור ברגע מצחוקים לדיבור על אידיאלים, על עניינים ברומו של עולם, לעשות את הסוויץ' מהקול הציני לקול העמוק, הבוגר ... שנמצא רמה אחת מעל בני גילו ... בחמישית, כשאבא של חבר שלך משדמות נפטר, נעלמת לשבוע. כשחזרת הבנתי מהסיפורים שלך שליווית אותו ותמכת בו כל השבוע, ממש לקחת על כתפיך את החסות עליו, וזה לא היה לך קל. ... אהבת את הארץ, אהבת לטייל ואהבת גם את הנחת, את הרוגע, ידעת לשבת ולהנות מהטיול".

מורדרור חתר לאמת ודבק בטוב. מחשבותיו השנונות, הגותו המעמיקה בגמרא, בפילוסופיה ובטבע האדם התפרסמו בעלון הישיבה ("ישל"צניק"). לאחר מותו התגלו למשפחה שירים שכתב ופרסם באתר האינטרנט "ביכורים" (באתר "כיפה") בשם הספרותי "החופשי". בולט בהם החיפוש, העצב, הכמיהה לאהבה ולהבנה.

משפחתו הייתה חשובה לו ביותר ואחיו יקרים לליבו. הוא הרגיש שהוריו בנו בניין המאפשר צמיחה של כל ילד. אימו אמרה: "למדנו ממך לעשות הכול מתוך זרימה, הרבה מהשיחות איתך היו לי שיעור גדול." ליום הנישואים העשרים וחמישה של הוריו כתב: "בתקופה הזו של חשבון נפש האדם עם עצמו, עם סביבתו, אדם עומד מול האספקלריא של העולם ומנסה לראות איך הוא התברג במארג הנפלא הזה, עולמו של הקב"ה. מה הוא תרם, איך הוא נתן את כולו, איך הוא לא בזבז שום רגע, שום הזדמנות לעשות את העולם, את עצמו ואת הסובב אותו ליותר טוב ... ללא זיופים, בכנות גמורה. וככל שהוא מעמיק הבט, הוא נחשף לגודל השפעת המפגש עם הסביבה עליו, ודאי וגם עליהם. אך רק כשכולם מסתכלים קדימה, רוצים בטוב, רק אז יש מצע לצמיחה אישית ... רק כשהאווירה הסובבת היא של גודל, של אידיאלים, של הקשבה ואמון בכל אחד...".

לאחר סיום לימודיו בישל"צ המשיך לישיבה הגבוהה "מעלה אליהו" בתל אביב, בראשות הרב חיים גנץ. הלימוד האינטנסיבי לא היה קל, והוא לא הסתפק בלימוד השגרתי, במובן מאליו.

ליום הולדתו התשעה-עשר איחל לעצמו: "בחירה בטוב, בצו האלוקי ... מתוך מלחמה תמידית במוות – הרע שמנסה לשאוב אותנו לחיים נמוכים וחסרי תוכן ... מצד שני פשוט לשמוח, לחייך לכל אדם שעובר ברחוב, לבכות, להתרגש, לשיר, לרקוד, לנוח, לשחק כדורסל, לקרוא, ליהנות מהחיים בצד הכי פשוט ומוכר. אני מאחל לעצמי לבחור בחיים בצד היותר עליון ואמיתי ... שואף לחיים מלאים תוכן אלוקי ... חייו של יהודי הם שאיפה והתקדמות בלתי פוסקת אל עבר השלמות הבלתי מושגת ... שנה של בירור אמיתי וכנה ממקום של ענווה ו'התפשטות'".

אחותו שחרית כתבה על הנשמה הגבוהה של אחיה: "אח אהוב, כתפיים רחבות, לב רוגש, עיניים צוחקות. מורדי זה בעיקר חירות, דרור, חופש. הוצאת המתוק מהמר, הכל דר בך. כתבת באחד מימי הזיכרון: 'כאב הוא שפה. לא שפה מגבילה, אלא אין־סופית. לא שפה להמונים אלא שפה עדינה, אצילית. כאב הוא שפה של הנצח'. בחייך חווית כאב. היית רגיש לכל מי שסביבך, בידחת, ליווית, אהבת את העשייה. לא יכול היית לסבול מעשים סתמיים. וידעת לתת לעצמך מרחב לכאוב, לשמוח, לשמח, לשלוח לי הודעות מגלגלות מצחוק ... הלימוד המעמיק שלך, החוזק שהתורה הקנתה לך, העולמות עד אין חקר שנתנו לנשמתך דרור. ידעת להתגבר, לעבוד על עצמך, לקום לתפילה. התגעגעת ליוחאי, כאבת את כאב האחרים, אבל כתבת: 'ובסופו של תהליך, בונה הכאב תקווה. תקווה לחיסרון שיושלם, לעולם שיתוקן, לרחמים אלוקיים ולגאולה שלמה. לקומה חדשה-ישנה שתפעם קודם כל בלבבות, שתמתח מיתרים דקים לנצח, תגשר בין הווה לעתיד, בין סופי ללא גבולי'."

מורדרור הותיר על רבים מחבריו רושם חזק של אדם המחפש אמת גדולה, היודע לבור את התבן מן הבר, ברצינות ובכובד ראש. לדברי יהונתן חברו לישיבה: "בלטה הנוכחות של מורדרור כאדם שהבירור העצמי האמוני, על כל מורכבויותיו, עומד בראש מעייניו. בכל אשר פנה ניכר היה שלא משה ממנו המודעות לתהליכים שהוא עובר. הערצתי אותו על כך, על הטוטאליות הזו שלא גרעה מאומה משמחת החיים שלו, התוססת והחברתית. במיוחד זכורה לי הזדמנות בה דיבר בפני הישיבה לקראת הגיוס שלו. הדברים היו כנים, עוצמתיים ובלתי שגרתיים בנוף השכבתי ... פתאום הבנתי מחדש כמה מיוחד האדם הזה."

כך גם תומר לבנון שלמד איתו ב"מעלה אליהו": "מורדרור היה בוטה. מדבר ישר, בום, מדויק, גלוי, חשוף, לא יודע פוליטיקלי קורקט, לא יודע לעשות כאילו. כשמשהו מפריע לו, זה לא חיכה בבטן הרבה זמן ... שואל שאלות, דוקר, מערער את הבורגנות, מחפש ודורש מהלימוד ... שאנחנו נהיה באמת מחוברים למה שאנחנו לומדים וחיים אותו. ואי אפשר לטייח ... אם התירוץ מפולפל מדי ... מורדרור מיד צועק ומוחה. אם כולם לומדים רק את הרב קוק, אז הוא הראשון שיביא לבית המדרש ספר של הרב שג"ר (הרב שמעון גרשון רוזנברג). ... בדיוק אותו דבר גם עם החברים, בלי גינונים ופוזות. כשיש אי נעימויות הוא מיד מדבר עליהן, שם הכול על השולחן ומיישר בזה הכול."

נחשון חברו כתב: "יש לי חבר שלא מפחד. איפה שגדולים וחכמים ממנו נבלמו באימה, הוא יודע להישיר מבט. באמת. אל האמת. גם כשהכול מסביב נוח וחמים, מזמין להתרווח, ליהנות מהמצב, אם האמת קוראת לו הוא יצעד - יעקור את כל המסגרות ממקומן המוכר, לטובת מקום אמיתי יותר. חלוצי, מטורש, בלתי מעובד, אבל אמיתי. ... ובזה הוא גם מוצא את שמחתו. בסערה, במשבר שפורץ אותו אל מחוזות חדשים עם גבולות רחוקים ... בלי קיבעונות, בחופש אמיתי."

המסרונים ששלח לקרובים לו היו פיוטיים, רגישים, מעודדים, מפרגנים וכנים. לחבר שישב שבעה על אביו כתב: "אילו הנשמה הייתה יודעת / את גודל הכאב / הייתה שולחת קווים של אור, מרכינה ראש. / משתפת, אוהבת. / ... אילו היינו יודעים את עומק הנחמה / אולי היינו צוחקים ובוכים / רוקדים וחסרים / ויודעים שרק כשאין לנו שום נקודת אחיזה, / שום מקום בעולם, / אז, / רק אז, / אנחנו נוגעים באין־סוף שלו."

בתחילת השנה השלישית בישיבה הגבוהה, והוא מתקרב לשנתו העשרים ואחת, החליט שהגיע הזמן להתגייס לצה"ל, ובחר שירות מלא של שלוש שנים, בלי הנחות. הרב נתן אופנר מבית מדרש "רעותא" לימד את מורדרור וסיפר על שיחותיהם באותה עת: "הדבר הראשון שפוגשים במורדרור הן העיניים, עיניים עם מבט חודר כל כך, נוקב ותובע אמת. עיניים המביטות בך בישירות ובפשטות, כשמבעדן ניכרת שמחה פנימית שאינה סותרת את התובענות הפנימית. וכשהתחלנו לדבר, מיד בלטו המילים וניגונן, ישרות כל כך וצנועות כל כך. דיברנו על תביעתו לאמת גדולה... לקח לו לא מעט זמן להשתכנע שהוא פשוט שונה, שאיננו ברווזון מכוער אלא ברבור, וברבור אמיתי ויפהפה. שיחה נוספת הייתה כשחשב להתגייס. ... לשאלתי האם חשב על אפשרות של 'הסדר', הוא ... הרגיש שזו 'קומבינה של דתיים', והיה נראה לו מאוד לא ישר לקצר שירות כשכל אחד אחר משרת שלוש שנים לפחות ... דיברנו על האדם ורצונותיו, על החיים ועל הקודש, על היכולת להיות אחר בלי להתבייש. למחרת קיבלתי ממנו בהודעה את המילים 'החזרת לי את האמון באדם' ... כשהיה בצבא והיה שקוע לחלוטין בעשייה, זה לא סתר אצלו כלל את המשך החיפוש הרוחני, את הקריאה והלימוד."

בשושן פורים תשע"א, ב-21 במרס 2011, חמישה ימים אחרי יום הולדתו ה-21, התגייס מורדרור לצה"ל. רצה חי"ר וגויס לחיל השריון, אך אי שביעות הרצון התחלפה במהרה בהתאהבות בטנק ובגאוות יחידה גדולה. הוא סיים מסלול הכשרת לוחם כטען-קשר – טירונות וצמ"פ (צוות מחלקת פלוגה), גילה מנהיגות ומקצועיות ויצא לקורס מט"קים (מפקדי טנקים). אחריו שובץ כמפקד צוות בהכשרת היסוד של טירוני השריון בחטיבת "כנרת". מורדרור חשש שאופיו הנוח לא יתאים לפיקוד על טירונים, אך חייליו חשבו אחרת. הוא דיבר איתם בגובה העיניים, העצים אותם, נלחם למענם. כתב אחד מהם, מתן לנגנטל: "חששותיי לקראת הגיוס היו רבים. איך אצליח לעמוד בעומס הפיזי?! האם אעמוד בדרישות המפקדים?! מה יקרה אם המפקדים שלי יהיו אנשים קשים?! .....שיזפון, שם נפגשנו. המפקד האנושי. הקשבת ולא צעקת. תיזזת ולא ויתרת, הסברת ולא הלכת ראש בקיר. היית חדור מטרה, חייכת את חיוכך המדהים בדיוק בזמן המתאים. לא אשכח את הרצון שלך לדחוף את כולם, גם את החיילים שפחות בעניינים. לא שיחקת את המשחק וניסית כמה שיותר להבין. אהבת לצחוק איתנו למרות שזה לא היה ממש מתאים. רצית להנחיל לנו ערכים. ... בזכותך חששותיי פגו ושירותי בצבא היה יותר נעים ומשמעותי."

יהונתן כספי, חבר מן הישיבה וחייל שלו, זכה לא פעם לעזרתו: "הרגעה בזמן לחץ, טיפים קטנים שעוזרים המון, אפילו שחנ"ש (שיחת נפש) קטן בחדר, כששאר החיילים לא רואים. ... למרות שלא היה מפקדי האישי, דאג לי לכל מה שצריך. כמובן שגם בישיבה נתן לי המון; החשיבה מחוץ למסגרת, בעומק האמונה ... לימד אותי לקבל את השונה, להבין שיש לכל אחד נפש שונה, עבודת ה' בדרך אחרת."

סמל המחלקה ברק כהן, תיאר את מורדרור כמפקד: "בחור כארז, נורא גדול, אך לב רגיש כמו של תינוק. מאוד שקט, לא מדבר שטויות, אף פעם לא רב או מסתכסך עם אנשים, תמיד מוריד מעצמו בשביל אחרים. מחויבות אדירה לחיילים עד הפרט האחרון ... לכן כל החיילים היו פונים אליו מכל המחלקה, לא רק הצוות שלו. ... קם כל בוקר עם החיילים להתפלל גם כשישן ממש מעט. כל תפילה עם כוונה ... בכל דבר שהוא עשה, עשה אותו הכי טוב שאפשר. היה בנאדם נורא מוסרי ושקול."

לאחר הסיום המוצלח של הדרכת מחזור הטירונים, שאף מורדרור להגיע לקורס קצינים, אבל היסס בשל קושי בתחום הכושר הגופני. ברגע האחרון צורף לסגל הנבחר, ובהתמסרות האופיינית לו החל את ההכנה לקורס קציני שריון בשיזפון.

סמל דוד מורדרור נפל בעת שירותו ביום כ"ה בתמוז תשע"ב (15.7.2012). בן עשרים ושתיים וחצי היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין האזורי במחולה. הותיר הורים וחמישה אחים ואחיות.

על מצבתו נחקקו מילותיה של זלדה: "ואני כֻּלי יֵשוּת יוקדת / חָפשית, שְמֵחה בא-לוהים".

"מורדרור היה מפקד משכמו ומעלה, שטבועות בו תכונות של מנהיגות טבעית", ספד סגן-אלוף אוהד נג'מה, מפקד היחידה, במכתב התנחומים, "הדוגמה האישית הייתה דרך חיים עבורו, וחייליו הלכו אחריו בעיניים עצומות, באש ובמים. מורדרור היה המפקד המושלם בהכשרת היסוד; בדרכו הסבלנית והבוגרת סייע לחייליו להתמודד עם קשיי השירות הקרבי, והביא אותם לכדי הצטיינות. אהוב ומוערך בפלוגתו ובגדוד. את כל משימותיו, אף את הקשות ביותר, ביצע באורח מופתי ושימש בכך דוגמה לכלל מפקדי הפלוגה והגדוד. בשל כך ובשל איכותו האישית הגבוהה, ביקשו מפקדיו להוציאו לקורס הקצינים.

בניית אתרים: