רס"ל גיא ריצ'ארד חסון ז"ל

חיוך גיטרה וחלומות שהתייתמו

כשבאה ליאורה חסון, אמא של גיא ז"ל, לתאר את בנה, היא מדברת על חיוך, גיטרה, ואופניים, "כך תראי אותו ברוב התמונות שלו", היא אומרת, "זה מה שאיפיין אותו"

בשלושה עשר לאוגוסט, אלפיים ושש (13.8.2006), היו צריכים הורי החיילים המשרתים בלבנון, לנשום לרווחה. הוכרזה הפסקת האש והחיילים היו אמורים להתחיל את דרכם חזרה הביתה. אבל דווקא אז, בשעה 12:30, בעבודתו בבית האריזה, יענק'לה חסון הרגיש לא טוב. "אני מרגיש שמשהו רע קרה לגיא", אמר לבנות ששאלו אותו מה קורה.

מעגל האימה
גיא, בנם הבכור של ליאורה ויענק'לה, נולד ב - 11.4.82, חודשיים בטרם פרצה מלחמת לבנון הראשונה, בקדרים שבצפון. ודאי גם הם, כמו כל ההורים במדינת ישראל, נשאו בליבם את התפילה והתקווה, כי כיגדל בנם, לא ידע מלחמה ולא ילך אל הצבא.
גיא גוייס למילואים בסוף יולי, מלחמת לבנון השנייה, למסייעת של חטיבת כרמלי, גדוד 7002. הם ישבו בגזרה המרכזית, באזור העיירה אתא'אל שאב, מוסתרים בין הסלעים, כשתפקידם לתצפת על העיירה, אשר על פי התרחיש, דרכה עברו השבויים עם חוטפיהם. "יצאו ונכנסו, יצאו ונכנסו", אומרת ליאורה בכאב גדול, מהול בלא מעט כעס.

ביום האחרון למלחמה, 13.8.06, כשהפסקת האש כבר נכנסה לתוקף והחבר'ה כבר ידעו שיוצאים, ניתנה פקודה להישאר במקום. הביאו להם ארוחת צהרים. גיא התרומם, טיפה יותר מידי, כנראה. לוחמי החיזבאללה שיגרו טיל ישיר אל מקום המסתור בו ישבו. גיא נהרג במקום.
"רק לאחרונה", אומרת ליאורה ומוחה דמעה, "הביאו לנו את הדברים שלו. זה מה שנשאר לנו מהילדים, כתבות, תיק ונעליים"...

חיים חלוציים
גיא נולד, כאמור בקדרים, אולם כשהיה בן חודש ימים, באה המשפחה להתיישבות חלוצית בבקעת הירדן, במושב נעמה. "גיא עבר את המסלול הרגיל", מספרת אימו, "של בית ספר גפנים. הוא היה מטורף על חקלאות ובכל הזדמנות עזר לנו במשק". במשך שנים רבות גידלו במשק פרחים. בשנים האחרונות הם מתמחים בגידול תבלינים לייצוא. "כשהיה בכיתה י'", ממשיכה ליאורה בסיפורו של גיא, "התקבל לפנימיית בויאר בירושלים וזכה לאחת התקופות היפות בחייו". השכבה עליה נמנה גיא בבויאר, היתה של קבוצה מגובשת וחזקה עם ערכים של ציונות ואהבת המדינה והם אכן הלכו לקראת הגיוס לצבא, מגיבוש לגיבוש, עד שמצא עצמו גיא ביחידת בני המשקים בנח"ל, בגדוד 50.
"הוא עשה צבא של 'מורעלים'", מספרת ליאורה, "שלוש שנים בג'נין, שכם וחברון. תמיד שאלו אותי אם אני דואגת ואני לא דאגתי, כי ראיתי כמה טוב לו".
כיאה ל'מורעל' אסלי, סיים גיא את השירות הצבאי והמשיך במסלול ביטחוני. הוא יצא לקורס אחיד של רשות שדות התעופה ועבד במשך שנה בנהר הירדן, בית שאן.
שם הכיר את ליהי, ששימשה כבקרית גבולות של משמר הגבול במקום והיתה לאהבת חייו והפכה באחת, לבת משפחה לכל דבר בבית חסון.

חוזר הביתה
כשסיים גיא את חוזה העבודה בנהר הירדן, יצא עם חברו, דודו, לטיול בסין ובמונגוליה, אך כעבור זמן מה הכריעו אותו הגעגועים לליהי, שנשארה בארץ. הוא חזר, ויחד יצאו השניים לטיול בהודו. "כשהוא היה בהודו", מספרת ליאורה, "סיפרנו לו במסנג'ר שיש אסיפת חברים, בנושא בנים חוזרים ושאלנו אותו אם לצרף אותו לרשימה. הוא אמר, אמא, אני תוך שלושה ימים בבית. תוך שלושה ימים הסבנו את המשרד שלי למגורים והכנו להם בית קטן בחצר שלנו. הם חזרו ובמשך כמה ימים, ראינו שגיא מתנועע באי נוחות. עד שדיברנו איתו והתברר שהטיול שינה בו משהו וכל מה שהילד המורעל שלנו רצה, זה לעבוד איתנו במשק. הוא חשב שזו בעייה, עבורנו, זו הייתה השמחה הגדולה ביותר. מה עוד אפשר לבקש, חוץ מזה שהבן שלך, יחד עם החברה שלו, יגורו על ידך ויעבדו איתך? הוא הצטרף לעבודה והיה אחראי על תחום הכנת השתילים, שזה חלק חשוב ביותר, בגידול תבלינים".

חלום שהתגשם
לצד החזרה הביתה למושב והעבודה במשק, ליווה את גיא חלום נוסף. הקמת בית קפה לצעירי הבקעה. הרעיון היה להקים בית קפה על כביש 6, אולם המינהל שיכל את הרעיון ולא איפשר לממשו. ליאורה אפילו התפטרה ממשרתה כסגנית ראש המועצה ויצאה למלחמה על הגשמת חלומו של בנה. אבל לדבריה, זו היתה המלחמה היחידה בה הפסידה עד אז. המינהל עמד בסירובו. גיא פנה למזכירות המושב, בבקשה להקים את בית הקפה בתוך תחומי המושב "והמזכירות", אומרת ליאורה, "בחייו, כמו במותו פירגנה לו בגדול. הבקשה אושרה. "הוא הספיק להקים את בית הקפה. אנחנו קנינו לו מבנה יביל, הוא וליהי הכניסו את הנשמה ואת האופי. הרבה התלבטויות היו בנושא השם והרבה אפשרויות עלו על הפרק. בסופו של דבר הם בחרו בשם "גיאלי קפה", המורכב מהשמות של שניהם. כמה סימלי. היום מהווה המקום יד זיכרון לגיא. הצעירים, בהתחלה כי לא היה נעים להם מגיא ובהמשך כי היה נעים להם כל כך במקום, באו בהמוניהם. גיא אפילו עוד הספיק לפתוח מסורת של ערב במה פתוחה, בו איפשר לכל הצעירים המעוניינים בכך, לבוא לשיר ולנגן. הוא הספיק לעשות ערב אחד כזה, את הבאים כבר עשינו בלעדיו".
אחרי מותו החליטו בני המשפחה לשדרג את המקום. רועי, 22, אחיו של גיא, יחד עם האב יענק'לה, יצאו בפרוייקט בניית דאק ופרגולה, בחזית הקפה. "כל המושב התגייס לעזור, "מספרת ליאורה, "אנשים באו ביוזמתם, עם כלי עבודה והושיטו יד. זה היה מדהים ומרגש". ליהי ממשיכה להתגורר בבית הקטן שהחצר המשפחה ומנהלת את בית הקפה, ברוח בה הקימו אותו השניים. "קפה פאב בנעלי בית", מתארת ליאורה, "אנחנו גם עושים ערבי יין ומסיבות ימי הולדת לאוכלוסייה המבוגרת יותר והמקום חי ותוסס.

רבות הדרכים לכאוב ולהתגעגע
"מיום ליום מעכלים את גודל הכאב", אומרת ליאורה בכאב גדול, "את גודל האובדן. אני מקדישה את כל המרץ שלי לשימור שמו של גיא וזיכרו. מדברת, מספרת, מתראיינת, בכל הזדמנות. רעות, 17, שגיא לימד אותה לנגן, מנגנת לו וכותבת לו שירים ויובל, 12, אחותו הקטנה, מתגעגעת בדרכם של ילדים. הכאב מלווה אותנו כל הזמן. כשהודיעו שהוא נהרג, תוך רבע שעה, כל הבקעה היתה פה ומאז ועד היום, אנחנו זוכים לאהבה ותמיכה, לאורך כל הדרך. אנחנו רק פותחים את זרועותינו מחבקים את כל הבקעה, כי זה בית". גיא קבור בהר הרצל. "בהתחלה חשבתי שהוא צריך להיקבר פה", מסבירה ליאורה, "אבל רועי ויענק'לה שיכנעו אותי. הרי אי אפשר לדעת מה יהיה, למה לצפות, משום כיוון. גם גוש קטיף לא היה צפוי ולא רצינו לקחת את הסיכון ולהטריד אותו פעם נוספת".