יש לפעמים שמגיעים תלמידים שגורמים לי פיק ברכיים. לכאורה אתה עומד לפני התלמידים ואתה מלמד אותם, ומאז שפתחנו את המכינה בעלי לפני חמש שנים, כל שנה מגיעים כמה תלמידים שיוצרים תחושה שאתה לא יודע מי צריך לעמוד לפני מי, כי יש דברים שמלמדים יותר מאשר המילים... החיים הם המורה החזק מכולם. עזרא היה אחד מן התלמידים האלה. כל פעם שהייתי משוחח עימו הרגשתי שאני צריך למדוד את עצמי אם אכן אני עומד באותם קריטריונים שהיושר, שהתביעה לצדק, שהעדינות, שהנעימות שהיתה בו הקרינה גם אם הוא לא אמר מילה. איזושהי תחושה של רעדה, של אחריות. כאשר נמצאים איתו אתה חייב להיות ברמה אחרת.
שני הביקורים האחרונים שאני זוכר את עזרא בישיבה: מצד אחד בעדינות ובנעימות האופייניות לו, ומצד שני תביעות לתקן, לישר. לפעמים כלפי פנים, לפעמים כלפי חוץ. לא הסתיר, לא התבייש לומר אף פעם את מחשבותיו, ואי אפשר היה שלא לקבל את דבריו משום שהם נאמרו בתום ובטהרה. בביקור הראשון בא ואמר ישנם חיילים שמסיבות שונות אינם משרתים ביחידות קרביות. לא יתכן שהם ירגישו בישיבה פחות טוב מכולם. עזרא באופן אישי שאף תמיד קדימה אל המקום הקשה ביותר והמסוכן ביותר, לא הסתפק כששיבצו אותו לבי"ס למ"כים. רצה לחזור לגדוד, לחטיבה, לקו לתעסוקה, אבל אם יש אנשים שאינם יכולים להיות בשורה הזאת, אפשר שהם ירגישו פחות טוב? הוא בא אלינו בתביעה נוקבת: כל סגנון הדיבור, הכתיבה וההויה החברתית צריכה ליצור אוירה נכונה שיחד עם זה שמדרבנים אנשים קדימה, שכולם ירגישו טוב, נעים, שויים. ובביקור השני, לאחר שכולם הלכו לא אמר את דבריו בפני כולם אמר לי: ליבי שבור. אני נפגש בצבא במפקדים שמה שמעניין אותם הוא שהם יהיו "מכוסים". שהכל יהיה בסדר. איפה היוזמה, המקוריות, הנכונות לסכן, ללכת קדימה, ליטול אחריות, לעשות דברים נועזים שיכול להיות שהם מסוכנים, שיש להם מחיר, אבל הרי בלא זה אנחנו מאבדים את כל מה שיש לנו. אמרתי לו: ומה המסקנה? חייך ושתק. התושבה היתה ברורה... עזרא היה יכול לעשות את זה. לא זכינו. אבל הדברים שהוא אמר הם חלק מהדברים שצריכים להדהד בקירבנו כדי שמה שהוא רצה לעשות שיבואו חבריו ומוקיריו וימשיכו לעשות.
בעזרא היה קיים שילוב מופלא, שמצד אחד היתה בו אותה רגישות חברתית, אותה עדינות, תביעה שכולם ירגישו טוב, וכולם יהיו חלק מהחורה. ומצד שני אלה שיכולים ללכת קדימה ובעוצמה רבה ביותר, בלי לפחד כלל ובלי להתבייש ליטול סיכונים גם אם אולי זה מסכן את עתידך ואולי הרבה יותר מזה... "בזה כוחנו", כך אמר לי. רק בזכות כך מדינת ישראל הגיעה עד הלום. לפעמים אני חושב לעצמי שלכל דור ודור הקב"ה שולח נשמות מיוחדות שמתאימות לפעול באותו הדור. שילוב כזכה של אישיות שיש בה כ"כ הרבה רוך, כ"כ הרבה עדינות, כ"כ נעימות. ומאידך כ"כ הרבה גבורה פנימית, תקיפות ועוז. זה לא רק עמל מוסרי פנימי, זוהי איזושהי שליחות נשמתית שנשמות מיוחדות שריבונו של עולם שולח לנו בדור שלנו כדי לסלול קדימה את הדרך. ישנם דורות שעל האנשים לעמול הרבה בתורה ויראת שמים ובמצוות בכדי לרכוש משהו מאותו היושר והעדינות שאצל האחרים היא מופיעה בצורה כ"כ טבעית, פשוטה, כאילו שזוהי הנורמליות של החיים. וזה היה עזרא. כ"כ אופייני לו שגם כאשר ציווהו. כתב, סגר את הכל, והמשיך במלוא העוז, במלוא הגבורה, במלוא צלילות ההכרה והדעת לבטא את מפעל החיים, כי מפעל החיים אינו נפסק. משום שמעפל החיים זוהי האמת של חיי האומה שמפעמת דרך אותם נשמות מיוחדות שרבש"ע שולח בינינו. "והחי יתן אל ליבו". עכשיו שלא זכינו, ואנו יושבים בערב הזה, ומרגישים שאם הוא לא זכה, אנו כולנו מחוייבים שלא לשכוח אותו. ואין הכוונה רק למובן הפרטי, אלא להמשיך את מה שהוא טבע בנו, את מה שאישיותו השפיעה עלינו. לכל מי שהכיר אותו, להמשיך את מנגינת החיים, שהיא באמת נחלת הכלל שהוא זכה להוביל אותה קטע מסוים, ואנו נתבעים להוביל אותה הלאה. כך הוא הסדר. כפי אותו מדרש מופלא, כשמגיעות שעות קשות, דוקא הצדיקים נתבעים לישיבה של מעלה. וכמו אותו מדרש של עשרה הרוגי מלכות "לא הם מעוררים את הדור למחשבה לתשובה, להתעוררות, והם פורצים קדימה לכפר על האומה בדוגמתם האישית".
שני דברים חשבתי. האחד עם ישראל זקוק לחיים שיש בהם מסירות נפש. זה הרי בלתי אפשרי שלא לראות את המסר של המשפחה המופלאה הזו, שכולה מסירות נפש בעבר ובהווה, מאותם ענפי המשפחה שמסרו את נפשם בפועל ועד ההורים היקרים שה' יאריך ימיהם ושנותיהם, שנתנו לנו בחודש האחרון שיעור לדוגמא של עוז רוח, של מסירות נפש פחות נתבע להקריב את החיים. וגם למרות הקושי, צריך לומר את הדברים, את מילותיו האחרונות של עזרא: "הפסיקו לירות, זה אנחנו". החשבון הוא ברור. בכלל לא משנה היכן אדם מוסר את הנפש, אם בלבנון, אם בגבעת התחמושת או בצאלים. הכל מאותו חשבון של עם הנלחם על חייו. אבל הדוגמא צריכה לעורר את לבנו, אולי באמת צריך שנפסיק "לירות" אחד על השני. הרי זה אנחנו נכון, יש בתוכנו, בעם ישראל, אנשים עם כיוונים שונים ומחשבות שונות, ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, ספרדים ואשכנזים, ועוד. אז מה, זה אנחנו. עם ישראל חי, הוא בא לארצו. האם לא צריכים אנו לחשוב היטב שכולנו עם אחד, ונפסיק לירות אחד בשני? ישנם אנשים שחושבים שהמילים הם רק מילים. רבינו הרב צבי יהודה זצ"ל היה אומר: "מכה עוברת, המילה נשארתי". אלימות מילולית היא אלימות מהסוג הגרוע ביותר. האם לא העדינות החברתית, האצילות האישית של עזרא מקרינה על כולנו אגת הדרישה להחיות בתוכנו את העין הטובה, את אהבת האחים של כולנו בלי הבדל מאיזה כיוון.
כן, אנחנו לא נשכח את עזרא. אנחנו היום בדור שהוא באמצע הדרך. לא גמרנו לעשות, והנשמות הגדולות שרבש"ע שולח בדור הזה, בתוכנו הם ילכו וימשיכו את העוז, את האמונה, את השילוב הנפלא שכ"כ אופייני לעם ישראל, השילוב של העדינות והנעימות, עם הגבורה והעוז, הבטחון והתביעה לתקן, לישר. התביעה לצדק לא להתפשר עד שנגיע אל מלוא גילוי שאיפות חיינו. אנו בדרך, ושום דבר לא יעצרנו, והקרבנות הם מאירים אור מיוחד של אמונה, ומפכים בנו יותר חיים, יותר אחריות, יותר ענוה, יותר התבטלות, והלואי שנהיה ראויים להמשיך ולפעול יחד עם נשמתו שבודאי היא איתנו, פועלת ומלמדת זכות, ומתבוננת וחיה את אורם של ישראל ההולך ועולה.