סמל חיים שייקר ז"ל

אלבום תמונות

דפנה:
המון המון תמונות בראש מרכיבות לי את חיים. המון מצבים ורגעים שונים שמתפרשים יחד ומתקבצים יחד, לא להאמין, עשר שנים.
ןפתאום עכשיו, לנסות ולקבץ הכל לדמות אחת שלמה, ולעטוף הכל בנימה של עצב, כשבכל תמונה שזור חיוך או צחוק רועם. כן! כך תמיד אזכור את חיים שייקר ורק זה חיים לגבי.
לראשונה הכרתיו כחייל - צנחן - חובש. רואה אותו בהמון רגעי קשים - רגעי לחץ וחריקת שיניים. רואה אותו מתמודד בדרכו שלו. וממשיך הלאה בכח הרצון. חיים שייקר ממחלקה 2 או כמו שהחברה קראו לה מחלקת "צוואי". מחלקה עם טיפוסים אחד אחד. הרשקוביץ מעולי רומניה, טוקר הצלם, בבון מטבריה, יוספברג המפיונר, רזי הקטן, אויזד ויאיר עם ההומור הציני ועוד ועוד. חבורה לתפארת כשחיים, שהוא תמיד שייקר (כך קראו לו) תמיד במרכז.
רזה עם בלורית מטופחת, ביישן וסגור ולא מאלה שצועקים ומתבלטים ורצים קדימה. אבל בין החברה עמוק. בפנים.
אלוף הפרצופים והחיקויים או אם תרצו ממש שחקן תיאטרון מבוזבז.
מי לא זוכר את חיים מחקה מריבה בין אורן יהושע עם העיניים הגדולות וחי? כשאחד צועק על השני:"שתוק יה-גמד". 3 שנים אותו חיקוי והחברה נחנקים מצחוק. גם עכשיו כשאני כותבת את זה, הכל כל כך חי ועומד מול העינים, אמיתי ומצחיק כאילו לא עברו בכלל איזה 10-12 שנים.
וכך כבש לו חיים מקום כבוד בין המצחיקנים של הפלוגה. מין תדמית של בחור נעים כזה, עם חיוך תמידי שכל הצחוק עובר ממנו לכולם, ולא בכוונה.
אני לא מאמינה שיש איזה שהוא חייל ממחלקה 2 שאינו זוכר את החבילות של אריאלה - אמא של חיים. כל חבילה כזו היתה תמיד חגיגה. עד היום אני זוכרת את העוגות עם ה"רחת-לקום" האדום וכל מיני המאפה הטעימים שהיו שמחתנו היחידה בבוץ ובאבק של סדרות האימונים.
כשעברנו דרך חיפה - אז תמיד היה הרצון לקפוץ ולבקר את חיים ולטעום עוגה טובה של אריאלה.
ידעתי גם רגעים אחרים של חיים בצבא. אדם מעבר למדים. חיים האנושי החם שמביא לי מתנה - בושם - מסיור ברחובות עזה. שאף פעם לא שוכח לתת נשיקה או חיבוק לפקידה הפלוגתית לפני יציאה לסיור במחנה הפליטים אל-בורג. "את הקמע שלי" - פעם אמר. יום אחד, כששנינו לבד בעמדה, דחוסים בצל המקלע האימתני גיליתי עוד חיים אחד, איש שיחה לבבי וכן מאוד.

מתי:
היה לי הכבוד והתענוג לקבל את חיים לעבודה. זו הית הפגישה של ארבעים דקות שכבר בעשר הדקות הראשונות הבנתי מי הגבר היושב מולי.
בחור צנוע, ישר ומעבר לזה אדם היודע מה הוא רוצה וכנראה ישיג את זה. בכל התקוםה שעבדנו יחד הוא התגלה כעובד נאמן היודע את עבודתו אבל מעבר לכל חבר יוצא מן הכלל.
כשאני נכנס למשרד ויושב שם אני לא יכול להשתחרר מההרגשה "זה לא יכול להיות שככה זה נגמר" איבדנו (מצד העבודה) עובד נהדר אבל מעבר לזה איבדנו חבר ובעצם לא איבדנו - הוא איתנו.

חבר:
אבדה לי עם חיים תקופה מופלאה. אינני יכול להחליט אם היינו אחים, חברים, חברים לנשק. אינני יודע.
עמוק בתוכי תחושה של אובדן. חלל. נותרתי אני לבכות. לבכות עם הוריו, אחיו חבריו, לבכות עם המולדת - אדם מופלא, בן נפלא ומסור, רע נדיר. היה לי חיים...