21.6.1969
אלעד,
לראשונה אני כותב אליך.
ידעתי, לכשנפשוט את המדים וכל אחד ילך לדרכו אכתוב לך. אך האמנתי שאקבל ממך מכתבים. עתה, לא נותר לי אלא לכתוב לך - לשאול שאלות ולספר לך על התלבטויות בחיים - ואני נאלץ לתת לעצמי את תשובותיך...
מעולם לא זכיתי לראותך בחייך האזרחיים, אך הכרתי אותך הרבה מעבר למדים ולחיי הצבא, אותם עברנו יחד. גם אז, כמו היום, היית לי לדוגמא של אדם.
שבעה חודשים עברו מהיום בו נפגשנו לראשונה ומאז, בכל-פעם כשאני נמצא בחברת אנשים, שעה שאני מתכעס או חסר סבלנות, אני נזכר בך, ברוגע שלך, בסבלנות הרבה שלך לכל אדם, בגישתך הכל-כך אנושית ויפה אל הסובבים אותך. אזי אני יודע כיצד אתה, אלעד, היית מרגיע את הסובבים אותך, כיצד היית נותן לכולנו את ההרגשה שפשוט אין טעם לכעוס, אין טעם לריב ולצעוק. שאפשר לדבר, להשקיט, להבין.
הרצון שלך ללמוד ולהבין מחשבות ודעות, שונות משלך, היווה דוגמא לאדם הרוצה לחיות את חייו לפי מחשבתו רצונו וערכיו.
ביקשת ולא הירפת עד שהבאתי לך את שיח בני עין-שמר, על-מנת שתוכל ללמוד ולהכיר את התלבטויותיהם של בני ה"שומר הצעיר". שכבנו באוהל וקראנו יחד וכשנתקלת בדבר-מה מעניין שיתפת אותי במחשבותיך, הסברת, הבעת דעה. חשתי שיש בך רצון כנה ללמוד את הבעיות, את החולשות, שלא על-מנת להקניט את אותם "נבוכים", אלא תוך חיפוש פתרון טוב יותר גם עבורך.
בויכוחים שהיו במחלקה על ענייני דת, החזקת שטחים, היחס לערבים, קיבוץ ופוליטיקה, עניינים שחיינו אותם ושוחחנו עליהם יום-יום, תמיד היית אתה עם דעותיך שלך, אף-פעם לא נסחפת בזרם דעות קיצוני לכאן או לכאן. לא שמעתי אותך מתלהט בויכוח ומתחיל להביע דעות רק על-פי הרגש, תמיד חשתי שמחשבה קודמת לכל דבר אותו אתה אומר. ידעת לקבל דעותיהם של אחרים במידה והרגשת שהם צודקים. ידעת להקשיב!
כן אלעד. כולנו כאלה - יודעים להקשיב, לחשוב, להיות סבלניים, - אבל אתה, מעולם אינך אחר, ועל-כן כולנו, כל חבריך אוהבים אותך.
אלעד, אנחנו כאן, בארץ הזו שכה אהבת, על האדמה בה חיית, נמשיך לחיות את ממשות החיים ואתה, אלעד, עימנו בכל. במחשבתך, בעזרתך, בחיוכך הטוב, באהבת האדם הרבה שלך. אתה ממשיך לחיות בתוכנו.
הייה שלום חבר יקר.
מוטי.