אלבום תמונות
ימים ספורים לאחר המלחמה, היינו כל בנות הגרעין ברביבים. לפתע עברה שמועה - המכי"ם שלנו חזרו לבסיס. אפשר לבוא לבקרם. לא עברו שעות אחדות ואנחנו בבסיס. פגישה נרגשת כמוה ידענו רק לאחר המלחמה. אין בושה. שמחים, לא רק בפה, אלא בעיניים, בידיים, בכל הגוף. לרבים מאתנו, גם לבנים, היו "נדנודי שמחה" בעיניים. בעברית פשוטה - דמעות. אחד מהשבעה (שבעת המכי"ם שלנו), הסתובב חסר מנוחה - דב!
לאחר שהתכנסנו כולנו ביחד ושמענו אין סוף סיפורים, קרא לי דב הצידה. ישבנו על חבית הפוכה והוא סיפר:
"את יודעת, תמי, אני שונא את המלחמה. יש בזה כל כך הרבה רע... זה היה בסיני, באזור אל עריש. היינו מספר חבר'ה שהתפרשנו על הגבעה מול בית ערבי. היינו למודי-קרב: יומיים של יריות והפגזות, כבר ראינו פצועים והרוגים, כבר היינו קצת אדישים. ידענו - יש להרוג כל ערבי בטרם נהרג אנחנו. שכבנו על הגבעה כשקני הרובים מכוונים לעבר הבית. הדלת נפתחה ויצא ערבי, עוד לא הספקנו להפעיל את הנשק והוא נכנס לתוך הבית ויצאה אשה עם תינוק בין זרועותיה. איש מאתנו לא זז. הרובים מכוונים, אך איש אינו יורה. "מדוע אינכם יורים?" צעק המפקד. אך גם הוא לא הפעיל את נשקו. הורדנו לאטנו את הרובים, קמנו והמשכנו ללכת בחולות. ואז, כשהלכנו בחולות האלה שאין להם סוף, כשסביבנו שרקו כדורים והיינו עייפים ומיוזעים, חשבתי פתאום: כמה ילדים ערביים שונאים אותי כי הרגתי את אביהם?... בערב כבר היינו במקום שקט. החבר'ה התכנסו איש איש בתוך עצמו ואז - בלי בושה אני אומר לך - בכיתי, כמו ילד קטן, בכיתי..."
תמי. מ