ערב ראש השנה, אמש הגענו ארצה מארה"ב וזה לנו החג הראשון בארץ ישראל.
בקר: קמנו מוקדם - ריח של מאכלים מתבשלים העירנו, השמש זרחה ושלחה קרניה דרך החלונות המבריקים, רק יעקב היה חסר להשלים אידליה זו.
צהרים: יושבים אוכלים ומפטפטים על הטיסה, על אמריקה, על ישראל, פתאום... כולם קופצים - האחד מחבק את השני - יעקב הגיע!
לבית נכנס בחור גבוה ויפה, לבוש מדים עם חיוך שהאיר את הבית כולו.
שזוף היה, קצת רזה מהטירונות, ואיך שהמדים התאימו לו?! בלוריתו הבלונדינית היתה נפולה על מצחו הגדול ואפו היה מלא נמשים. שקט היה אך עיניו הסבירוהו בנצנוצן, ספרו על שמחתו, טוב היה לו בבית.
...הכרנו אותו ארבעה ימים בלבד.
ערב: ישבנו כולנו עד שעת-לילה מאוחרת ושוחחנו, דברנו על הצבא, על הלימודים שלנו ועוד על כל מיני נושאים. יעקב ספר לנו שהאימונים בטירונות קשים אבל נראה היה שהוא מרוצה, "בסך הכל נחמד בצבא" - אמר.
הוא התעניין בלימודים שלנו, כל פרט היה חשוב בעיניו. אנגלית דיבר בשטף אך אעפ"כ, התעקש לדבר עברית. "אם רוצים להצליח בארץ מוכרחים ללמוד עברית" הסביר לנו.
למחרת הופתענו כשגילינו שבנוסף לכל יש לו ליעקב גם קול נפלא, בליל החג ביקשנוהו לשיר אך הוא סרב, "אין לי חשק", כך אמר. אך ידענו שהוא מתביש קצת, הוא נענה לבקשתנו ביום החג, הוא שר וכולנו הצטרפנו אליו. נראה היה לנו שכל הבית שר והארץ כולה משתתפת בשמחתנו - כמה נפלאה קבלת הפנים לה זכינו בארצנו!
החג הסתיים וחלף יום ראשון שלאחריו הגיע, לפני שנסענו לירושלים נפרדנו מהמשפחה, יעקב איחל לנו הצלחה בלימודים והוסיף "להתראות", אך לא ראינו אותו עוד...
החיוך שהאיר את הבית נעלם, לא זכינו לראותו יותר, כיום נשמר הוא, החיוך, אצל בוראו, איש אינו מבין מדוע נלקח מאתנו בן נפלא זה. יכולים אנו רק להצדיק עלינו את הדין ולומר "ברוך דיין האמת" ולהאמין בליבנו שאין ליעקב עוד מלחמות בעולמו והוא מאיר עתה בחייכו עולמות אחרים...
חיה ורחל דנציגר - בנות הדוד