מספר שבועות אחרי שעזרא נפל, אחת מהבנות דברה איתי ואמרה: "על הדמות של עזרא אפשר להגיד כל-כך הרבה".
באותו רגע קבלתי הלם - מה היא אומרת: "על הדמות של עזרא" זה לא נכון, זו לא דמות, הוא הרי חי אתנו הלאה...
עברו בנתיים מספר חודשים, והצער שלנו נעשה פחות חד, ויותר עמוק, ובדיבורים של יום יום אנו משתדלים לדבר על עזרא בצורה יותר חופשית, רק עכשו אנחנו יודעים איזה מקום היה לעזרא בחיים היומיומיים של המשפחה.
ובלי שדברנו על-כך הרבה, דבר אחד היה ברור לכולנו, בתור משפחה עלינו ללכת בדרכו הלאה.
בשעות הקטנות שאני לבד, מחשבותי הולכות אחורה, לתקופה שעזרא עוד היה קטן.
קו אחד אני רואה בכל חייו, בשקט הוא קבע את דרכו - ובה הוא גם הלך. לא חשוב אם הוא עומד לבד בדעתו, הוא יודע גם להלחם בשביל זה.
כשהיה ילד קטן פחד מגובה, והתקשה בשיווי משקל ולכן נפל הרבה פעמים, וכסימן לכך נשארה שן שבורה. ובחיוך שהיה על פניו תמיד בלטה השן השבורה, לפעמים צחקו על-כך הילדים, אבל בשבילנו זה היה שייך, בלי זה, זה לא היה עזרא.
זוכרת אני, איך הוא היה יכול שעות לשחק עם אבני-פלא, בנינים שלמים הוא המציא ועוד עם מרפסות, אולי הוא יהיה מהנדס? חשבתי.
כשעברנו לשיכון "אשכול" שמחתי - הנה עכשו יהיה מקום בחדר הקטן לעוד שולחן, ובאמת זה נעשה המקום הקבוע שבו עזרא הכין שעוריו.
היתה לו מורה שאמרה, עזרא יהיה דברן. לבחינות בתורה עברנו יחד על השאלות, עזרא ענה והסביר לי את המלים הקשות שלא הבנתי.
גם בחברה אהבו לשאול את עזרא, תמיד מצא זמן ובסבלנות עזר והסביר לכל אחד, לכן קראו לו "רבי" - והשם באמת התאים לו.
עזרא הדריך, והשקיע בהדרכה הרבה כח ומרץ, ואף פעם לא פחד, שלא ישאר לו מספיק זמן בשבילו לקריאה שהיתה מאד חביבה עליו, או ללמודים בבית-הספר.
הוא המשיך להדריך בכתה י"ב, ולא פעם אחת אמרתי לו "אבל עזרא, מה עם בחינות הבגרות?" והוא ענה תמיד - "יהיה בסדר!"
עזרא אהב את הטבע, ואת הארץ, בכל הטיולים של בית-ספר נסה ללמוד ולהתרשם כמה שיותר. בסוף הלמודים עזרא ועוד כמה חברים מהכתה ארגנו טיול לבד, זוכרת אני את היום שבו היו צריכים לחזור. פתאום ראינו מרחוק ילד שמתקרב לאזור הלולים, ילד עם מכנסים קצרים, כובע טמבל ותרמיל גב - חיכינו - ולאחר זמן קצר ראינו שהנה זה עזרא! שמחנו לראות אותו, ושאלנו איך היה הטיול? האם הכל היה בסדר? אבל היכן האחרים?
ועזרא ענה, האחרים נשארו בתל-אביב לראות סרט, אך לי לא היה חשק וחזרתי הביתה, והוא מוסיף "איזה נוף נהדר ראינו, יש לנו ארץ נפלאה!"
כן, הגיעה מלחמת ששת-הימים, עזרא מרגיש שאנחנו מודאגים אך הוא מלא בטחון, צ.ה.ל הרי מוכרח לנצח! הוא בא להודיע לנו על כל ידיעה חדשה כדי לעזור לנו. וההתרגשות הגדולה ביותר היתה כשעזרא בא לספר לנו על שחרור ירושלים, כל הפנים שלו זרחו, הנה נתקיימה הנבואה של הרב צבי-יהודה, ירושלים שוב שלמה.
במוצאי שמחת-תורה תשכ"ח, נוסעים לירושלים לראות את ההקפות. אנחנו עומדים על-יד מגדל-דוד ובהקפה האחרונה כל הקהל שר יחד - ירושלים של זהב...
ולאחר מכן עזרא מוביל אותנו דרך העיר-העתיקה, כדי שנרגיש עוד יותר טוב שהנה היום ירושלים שלמה.
עזרא הלך לישיבת "מרכז-הרב" לפני הגיוס לצ.ה.ל., הוא רצה להתחזק בלימוד התורה שאותו אהב מעל לכל.
גם בצבא הוא היה יכול ללכת קילומטרים עם פצעים - על-מנת לא להפסיד מסע.
ובסיום קורס מכי"ם, שמח לספר לנו שכמעט בטוח שהוא הולך לנח"ל מוצנח.
ומגיע קורס צניחה, והילד שפחד מגובה - עובר את כל המעצורים ומצליח. והנה בהפתעה הוא קופץ אחרי צניחה הביתה למרות שעוד באותו לילה עליו לחזור לגדוד.
ימים מעטים לפני ראש-השנה... הוא רוצה עוד למלא את כל החובות, וכותב שעה לפני שעליו לצאת, כרטיס-ברכה, ומכתב לארצות הברית ליצחק.
אני מברכת אותו לפני שהוא הולך, ועם צחוק על הפנים הוא נותן לי יד חזקה...
רק החיוך הזה יוכל לתת לנו כוח להילחם ולהמשיך
הלאה...
ההורים
כן, היינו אחים טובים
תמונתך הצוחקת עומדת לפני - ולכן קל לי יותר לכתוב עליך, או אפילו לשוחח אתך...
כן, היינו אחים טובים, אך עוד יותר מזה היינו ידידים, אף פעם לא הפריע הפרש הגיל שבינינו.
היו לנו כל-כך הרבה נושאים משותפים, וגם בשעת חלוקי דעות על נושא מסויים, כל אחד ידע לכבד את דעותיו של השני.
טיילנו הרבה יחד, בסביבה הקרובה, כשאתה נותן לי הסברים משקיים, או בסביבה הרחוקה יותר כששנינו מתפעלים מהנוף שמסביב ומסוגלים ללכת עוד ועוד...
שוחחנו על כל-כך הרבה בעיות ונושאים שהטרידו את שנינו. על דת, על חיי השתוף בקבוצה, על בעיות אקטואליות, ואף על בעיות אישיות. לא מצאנו תשובות על הכל, אך תמיד ליוותה אותי אותה הרגשה טובה של שיחה בין שני ידידים המבינים כל-כך אחד את השני.
הרי סיימנו יחד תקופה קשה של בחינות. אתה למדת לבחינות הבגרות, ואני התכוננתי לבחינות הסיום ב"אסף הרופא". יחד ידענו להתלונן על העומס הרב והמתח שלקראת הבחינות, אך כמובן גם לצחוק ולחכות בקוצר רוח לאותו סוף שלאחריו כל אחד מאתנו יתחיל תקופה חדשה בחייו.
אתה מצאת לפתע ספר חדש על מדף-הספרים עם הקדשה קטנה בפנים. ואני - שולחן קטן שעשית לבד...
אך לצבא כבר הלכת לבד, והקשר הקבוע נשאר רק
בכתיבת מכתבים, שאמנם לא יכלו למלא את כל החסר ובכל זאת גם בדרך זו הצלחנו לשוחח אחד עם השני - למרות שהשיחה היתה על גבי הנייר בלבד.
ובכל מכתב שכתבת, הרגשתי את האופטימיות הרבה שלך, ידעת תמיד למצוא כל-כך הרבה טוב מסביבך, גם במצבים שכל השאר התלוננו, אפילו לא שכחת להזמין אותי להצטרף למסע מסכם של 4 ימים מפרכים - "אין דבר" - כתבת - "את תחבשי את היבלות של כולנו, ובנתיים גם תהני מהנוף המקסים".
ופתאום אחרי יום הולדת משותף בחודש אלול יצאת ולא חזרת יותר...
כן עזרא, צריך הרבה כוח כדי להמשיך הלאה לבד, אך אותה רוח אופטימית, ואותו חיוך יראו לי את הכיוון ואת הדרך להסתכל וללכת קדימה...
אחותך נחמה