(30.10.1988)
ביום ראשון בערב יצא דודו מאיזור הצפון בדרכו לירושלים, כדי לעבור ניתוח באף, לשם העלאת הפרופיל הרפואי הצבאי. הוא עמד על כך שהוא רוצה לעבור קורס צניחה, כמו שאר חבריו.
דודו התכוון להגיע בטרמפים, אבל מכיון שהיה עייף, החליט לנסוע באוטובוס הישיר מקרית-שמונה לירושלים.
לתחנה המרכזית בקרית-שמונה הגיע ברגע האחרון ו'פיספס' את האוטובוס. לכן החליט לעלות על אוטובוס שנוסע לתל-אביב, ומשם להמשיך לירושלים. כשהגיע האוטובוס לתחנה המרכזית בטבריה, ראה דודו שהאוטובוס הנוסע בקו 961 לירושלים נמצא בתחנה. שמח על קיצור הדרך, עלה דודו לאוטובוס הזה, התיישב בספסל הלפני אחרון, ועייף מהפעילות שהשתתף בה - נרדם.
תוך כדי הנסיעה התעורר דודו כמה פעמים, בדק היכן נמצא האוטובוס ונרדם שוב. לאחר הפציעה סיפר: "קצת לפני יריחו התעוררתי ואמרתי לעצמי, 'אנחנו כבר ביריחו. אני יכול להירדם שוב עד שנגיע לירושלים'. לא הספקתי להירדם כששמעתי צעקות מתוך האוטובוס. פתחתי את העיניים וראיתי שכל האוטובוס הפך לכדור אש".
מאוחר יותר הסתבר שעל האוטובוס נזרקו שלושה בקבוקי תבערה מתוך חורשה שבימין הדרך. האוטובוס התלקח במהירות, בשלושה מוקדים, והנוסעים ניסו למלט את עצמם בכל דרך אפשרית.
כוחות הביטחון ומכבי-האש הגיעו תוך שתיים-שלוש דקות מרגע תחילת האירוע, אולם ידם קצרה מלהושיע. לא היה עוד מה לעשות.
במשך דקות מעטות אלה ניסה דורו לחלץ את רחל וייס ושלושת ילדיה מתוך האוטובוס הבוער. "כשראיתי שהאוטובוס בוער", סיפר, "הבנתי שנזרקו בקבוקי תבערה. יצאתי למעבר בין הספסלים ונתקלתי באישה היושבת על הריצפה וצועקת. אמרתי לה: "בוא איתי, אני יכול להוציא אותך החוצה", אבל היא סירבה לבוא ורק צעקה, "הילדים שלי, הילדים שלי".
"כשראיתי שהדלת כבר בוערת, ניסיתי לשבור את החלון לידי, אבל לא הצלחתי. ניסיתי לפתוח אותו, אבל הוא נפתח רק לכדי פתח צר. הוצאתי את הראש, נשמתי קצת ושוב אמרתי לאישה, "בואי איתי, יש כאן פתח קטן", ומשכתי בידה. אבל היא לא הסכימה לזוז. הרגשתי שהיא "נדבקת" לכיסא. פתאום הרגשתי שהידיים שלי נמסות ואין לי עוד אוויר. הסתכלתי על הידיים וראיתי שהן נשרפות. הוצאתי שוב את הראש, נשמתי קצת אוויר ואז שמעתי את האישה צועקת, "שמע ישראל". הבנתי שאין עוד מה לעשות בתוך האוטובוס. הרגשתי שאני מתחיל להישרף ואי לי אוויר. זרקתי את הנשק שלי דרך החלון, קפצתי החוצה וצעקתי "הצילו הצילו".
"כשקפצתי החוצה, באו שני אנשים, כיבו אותי והרחיקו אותי מהאטובוס, שהתפוצץ מיד לאחר מכן".
בזכות אותה צעקת "הצילו" ניצלה גם החיילת הילה לוגר מקיבוץ בית השיטה. כאשר שמעו ותו צועק, הבחינו גם בהילה, שהיתה מוטלת קרוב לאוטובוס. "אני חייבת לו את חיי. אילו לא היה צועק, לא הייתי כאן היום", אומרת הילה.
מספר סא"ל א. "הייתי בסיור כמאה מטרים מאחורי האוטובוס. שמעתי בקשר על הפיגוע ונסעתי מיד לכיוון האוטובוס. שמעתי בקשר על הפיגוע ונסעתי מיד לכיוון האוטובוס. כשהגעתי, ראיתי אוטובוס בוער ואנשים נמלטים מתוכו. רוב האנשים כבר היו בחוץ, אבל שמענו קולות של אנשים מדברים בתוך האוטובוס. פתאום ראיתי חייל קופץ מהחלון האחורי של האוטובוס וצועק "הצילו". ניגשתי אליו. הידיים שלו בערו. כיבינו אותו והרחקנו אותו מהאוטובוס. הוא אמר לנו שבתוך האוטובוס נותרה אישה עם ילדיה, ושהם כבר לא בחיים. כל האירועים האלה ארכו כשתיים שלוש דקות"
לאחר מכן הגיעה מכונית כיבוי וכיבתה את האוטובוס הבוער. אחריה הגיעה עוד מכונית כיבוי ועזרה בכיבוי האש ובקירור שלד האוטובוס השרוף.
בזמן שהכבאיות עסקו בכיבוי האוטובוס הבוער פונו הנוסעים לבית החולים והחייל (דודו) לא הפסיק לשאול, "מה עם הנשק שלי?" דודו פונה לבית-החולים הדסה עין כרם.
לאחר מכן הורם האוטובוס בעזרת מנוף ופונה מהמקום. על הכביש נשארה רק ערימת אפר. כאשר ניגשו אנשים לפנות את האפר ראו שקית של תפילין מבצבצת ועליה כתוב "דודו" ולידה סידור תפילה, שבדף הראשון שלו כתוב "שייך לדודו דלארוזה". כשפתחו האנשים את שקית התפילין, ראו שהם לא נפגעו ונותרו שלמים לגמרי.
התרגשותם של כל הנוכחים במקום היתה גדולה מאוד. שום חפץ מהחפצים שהיו באוטובוס לא נותר רק שקית התיפילין. אכן, אוד מוצל מאש.
כאמור, הועבר דודו לבית-החולים הדסה עין כרם בירושלים ואושפז שם במחלקה לטיפול נשימתי נמרץ ובמחלקת הכוויות, במצב קשה. שקט, צנוע ולא מתלונן שכב במחלקה. רק ביקש את המשפחה.
פגיעתו העיקרית של דוד היתה בריאות. הוא שאף עשן רב ונזקק כמה פעמים לסיוע נשימתי.
לאחר כחודש, כשכבר היה קשה לצפות לשיפור, הוחלט על השתלת ריאה בלונדון. דודו הועבר ללונדון וציפה לתורם מתאים. הכל ניראה כשורה. והנה, לפתע, ביום חמישי, ה-22 בחודש דצמבר לפנות בוקר, הלך דודו לעולמו. סיבת המוות הרשמית, כפי שנמסרה למשפחה: דום-לב.