רס"ן חנן סמסון ז"ל

אלבום תמונות

סיפור המרדף, כפי שחזר וסופר בכל עתוני יום ד' 12.3.69, היה דרמטי:
"סיפר אחד החיילים שהשתתפו במרדף: 'הערבים המשיכו בעבודתם בשלוה פנטסטית. לא הפרענו להם.'
סיפרה נאצרה צידקי: 'ישבתי במערה עם שני הילדים הקטנים שלי. אחד מהם ינק. בפתח היתה בתי נעמה, בת 14-13 בערך. הופיע גבר במדים מנומרים. הוא החזיק נשק. אמרתי לו: אין פה גברים; אל תיכנס! הוא ענה לי: החיילים רודפים אחרי, אחותי, אני מוכרח להסתתר!
והוא נכנס פנימה, לחלק האחורי של המערה. פתאום באו עוד חיילים. שמעתי צעקות, יריות, בכיתי, צעקתי.'
מה היה אחרי כן? עיניה של נאצרה התמלאו פחד. 'אני לא זוכרת שום דבר...'
סיפר אחד ממשתתפי המרדף:
'נעצרנו סמוך לגבעה, על קו הרכס. היו באזור כעשרים-שלושים מערות ונקיקים. זו גבעה מסולעת מאוד. לא רק בתוך המערות, הכוכים והנקיקים, אלא גם בין הסלעים יכולים להסתתר אנשים.
קיבלנו פקודה להתפרש ולא לפתוח באש, עד שיורים עלינו. השתלטנו על הגבעה. במקום אחד עמדו ערבי ואשתו, שקטים ונינוחים, כאילו כלום לא קורה פה. אחד המפקדים שאל אותם: ראיתם פה מישהו זר, לא מהמקום? באיזו ארשת של שקט הם השיבו שלא ראו ולא שמעו ולא יודעים כלום - זה פנטסטי!
באותו זמן הייתי כחמישה מטר מן המערה הזאת והערבי והערביה. הייתי בטוח שהם אומרים אמת.
במלחמה, כאשר כבשת כפר או עיירה או גבעת מערות, ויש לך יסוד להניח כי מסתתרים שם חיילי אויב, אתה פועל לפי שיטה ידועה וישנה: מתקרב לפתח, משלח צרור ארוך מנשקך, או רימון - ורק אז פורץ פנימה. אבל כאן? כאן זה לא אויב. - לפי הגדרת היחסים, כאן חיים במערה נשים וילדים.
החוליה שלנו התקרבה למערה הראשונה בקו הסריקה. לא הספקנו להיכנס לתוכה, כאשר מתוך מערה אחרת, בערך חמישה מטרים מזו שלנו נשמעה צעקה 'חבר'ה, הם כאן, הם כאן, להיזהר!' זה היה במערה ששם שאל אחד המפקדים את הערביה והערבי אם יש שם מישהו - ונענה בשלילה. באותו רגע ממש, שהצעקה נשמעה שמעתי צרור והתפוצצות רימון.'"

העולם הזה 19.3.69