אלבום תמונות
מי אמר שחייל ותיק אינו מת לעולם, אלא פשוט מסתלק והולך?
אולי באנגליה אתה רואה אנשים כאלה, מצולקים ועמוסי זכרונות, המסתלקים והולכים להם, בין בקבוקי הבירה והעשן, מול אפור הגשם היורד.
לא כאן. לא אצלנו.
אצלנו הם מוסיפים לרוץ.
אצלנו הם נופלים כמו נערים המתחילים לרוץ. כמו לא-עייפים.
מי אמר שחייל ותיק אינו מת לעולם, אלא פשוט מסתלק והולך?
אולי באנגליה. אולי בארץ אחרת. אולי בערים שכוחות-מלחמה מתרחקת-והולכת, בין אנשים ששבו הביתה ואינם קרואים ואינם נבחרים. להיפרד וללכת.
אולי בין אנשים הדומים לבתי נכאת גדושי תמונות שהצהיבו וזכרונות שחדלו לכאוב.
לא כאן. לא אצלנו.
מי אמר שחייל ותיק אינו מת לעולם, אלא פשוט מסתלק והולך?
רבים מאלה שלא נפלו ב-1948, נפלו ב-1956. רבים מאלה שלא נפלו ב-1956, נפלו ב-1967. רבים מאלה שלא נפלו בסיבובים האלה, נפלו ביניהם, לפניהם, אחריהם, כמו עוללות קרבות שהיו וביכורי קרבות שיבואו.
ואלה שלא מתו בקרב ה-100, מתו בקרב ה-101.
מי אמר שחייל ותיק אינו מת לעולם, אלא פשוט מסתלק והולך?
המותרות הנדירים האלה שייכים לאחרים, לא לנו.
כאן אין יוצאים למלחמה מפני שהיא באה אליך. תמיד היא אתך.
מי אמר שחייל ותיק אינו מת לעולם, אלא פשוט מסתלק והולך?
לאן הוא מסתלק והולך? לאן הוא הולך לאטו ואובד ונמוג בחשאי?
לאן, כאן, אצלנו, מתי?
איש אינו מסתלק אל הדומיה המחליפה את הרעש כתום המועד. אם יסתלקו, ימותו תחתיהם הצעירים מהם, הנופלים עמם, ביניהם. ואלה שאינם רצים, ירוצו מחר ואלה שלא ירוצו, יתפללו למענם וישלחו את בניהם. עמהם ואחריהם.
אצלנו אין הם מסתלקים והולכים כמו בשיר העם האנגלי הנזכר. הם שואלים זה את זה: מי בתור?
ומיטב הרעים מוצאים זה את זה מעבר מזה.
ירושלים, למה דווקא אלה?
למה אריות כאלה לקבריך?
חגור
"למרחב", כ"ד אדר, תשכ"ט