רב"ט מרדכי יפת ז"ל

קורות חיים

בן יפת ושרה, מותיקי העולים בארץ. נולד ביום כ"ה באדר תרצ"ג (23.3.1933) בתל-אביב. בילדותו עברה המשפחה לגור בצריף בשכונת התקוה, שהייתה קטנה ומוקפת פרדסים. הבית היה פתוח לעניים ותמיד נמצא בו סיר מלא מרק לרעבים. כשהיה מרדכי בן שש נתייתם מאביו, והמצב הכלכלי הורע. הוא למד בבית-הספר "יסוד המעלה" והיה תלמיד שקדן וחביב על חבריו ועל מוריו. היה לו קול נעים ובהשפעת המורה לזמרה הצטרף למקהלה, ששרה מזמירות תימן. כשלמד בבית-הספר היסודי חילק את זמנו בין העבודה לבין הלימודים. הוא עסק במלאכות שונות, כגון: מכירת עיתונים, מכירת פרי הצבר ומשקאות קלים ושטיפת מדרגות בתים. בעודנו תלמיד בית-הספר התחילו פעולות המחתרת נגד השלטון הבריטי. מרדכי מצא את דרכו לשורות "לוחמי חירות ישראל" (לח"י). הוא היה פעיל בהדבקת כרוזים וביצע כל תפקיד שהוטל עליו במסירות ובנאמנות, לאחר סיום לימודיו היסודיים למד שנה אחת בבית-ספר תיכון של ערב והשתתף בפעולות הגדנ"ע. הוא היה שחקן בקבוצת הכדור-רגל של הגדנ"ע, כי עוד מילדותו נהג לשחק עם חבריו לשכונה. אחרי כן שיחק גם בקבוצת "בני יהודה" בתל-אביב, הוא היה חובב צילום והתעניין בבעלי חיים שונים. הוא היה חברותי ונהג לארגן מסיבות וטיולים במרחבי הארץ לחוג חבריו. מרדכי גויס לצה"ל בשנת 1951 והתנדב לשרת בחיל הצנחנים. הוא עבר את כל שלבי הקליטה ואת האימונים המפרכים. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר היה מדבר על תקופת שירותו מתוך גאוה. הוא עבד במקומות שונים לפרנסתו אך כשפרצה מערכת סיני גויס ונטל חלק בהצנחת אספקה לכוחות הקרקע שנמצאו אז בלב סיני. לאחר המלחמה החליט להיות נהג משאית, אך לא ראה ברכה במלאכתו והפסיקה. בשנת 1959 מצא מרדכי את בחירת-לבו והם החליטו להיכנס בברית הנישואין. מרדכי עבד קשה לפרנסת ביתו. הוא דאג לא רק לאשתו הצעירה ולבן שנולד להם, אלא גם לאמו, שהיה נאמן לה וקשור אליה קשרי-נפש ועשה למענה במסירות ובאהבה. הוא אהב את כל משפחתו, את אחיו ואחיותיו. בראשית 1962 החליט להיות עצמאי והקים לו בית-מלאכה. גם עסק זה לא עלה יפה ומרדכי החליט על חיסולו. אז נשתקע בדכדוך ובעצב - אך בלא מרירות. במאי 1962 הציע לאחיו להקים יחד בית-מלאכה ולאט לאט החלה ההצלחה מאירה לו פנים הוא קנה מכונית, ובנסיעותיו בה בסיורים בארץ היה מיסב אושר לארבעת ילדיו. ביום 15 באפריל 1969 נקרא לשירות מילואים. ביום ט"ז באייר תשכ"ט (4.5.1969), מצא את מותו בעת מילוי תפקידו מפגיעת פצצת מרגמה במוצב בבקעת-הירדן. הניח אישה וארבעה ילדים. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. מפקד גדודו כתב למשפחתו במכתב תנחומים את הדברים הללו: "הכרתי אותו כחייל וכאדם. בשניהם היה מושך את תשומת הלב, כי תמיד היה בין הראשונים, מקבל על עצמו עול התפקידים מתוך הבנה והתנדבות, ובהתלהבותו היה רותם גם את האחרים למלאכת העשייה.

עוזר ומדריך, מעודד ומדרבן - ובכל זאת עשה את מלאכתו בענוה.

כך היה גם בנפילתו, תוך מילוי תפקידו מול פני אויב". אחיו הוציא לאור ספר לזכרו בשם "אחי".