אלבום תמונות
יהיו הדעות על הנסיבות שהביאו למלחמת יום הדין אשר יהיו, ברי כי את הניצחון נחלנו בזכות הגורם אשר אויבנו ויועציהם השונים לא יכלו להביא בחשבון, הנשק הסודי שלנו, זהו הלוחם בעל ההכרה, הכושר, האומץ, הנכונות וההקרבה, שאין דומה להם.
זקוף בין שורות המפקדים והמעצבים של הנשק הזה עומד דוד.
לא הייתי אתו בימי המלחמה אבל זכור הוא לי היטב מימי שירותי במחלקתו, כאשר הצטרפתי לצנחנים, ובמשך שנה שירתתי, התאמנתי ונבניתי תחת פיקודו של דוד. מיד כשהגענו טירונים טריים וירוקים אל היחידה הבחנו בקצין צעיר, יפה תואר, בעל פנים גלויות ומראה ילדותי - "תינוק" קראנו לו. אך התינוק הזה התגלה כקצין קשוח ללא פשרות - בתפקיד, וכאיש שיחה מבין ומרתק, שבקיאותו והבנתו מגיעות לתחומים נרחבים - בשיחה פרטית.
אני זוכר את קצב העבודה שלו, את הדרישות החמורות שהציב לפנינו, ואת מטבעות הלשון השגורות בפיו בעת שניצח עלינו; ביטויים כגון, "כשצריך - עושים את הבלתי אפשרי" או "אני אהפוך אתכם מצמר-גפן לצמר-פלדה", ביטויים אשר הקצין בעל ההופעה הנערית וההישגים המרשימים היוה דוגמה בהירה לנכונותם.
דוד האמין בעליונות הרצון וההתמדה, ובכוחם לגבור על הגבול של ה"אפשרי", והוכיח במעשיו אמונה זו.
היינו מחלקה פרובלימאטית של צעירים ממקומות שונים ובעלי רקע שלא היה בו הרה מן המשותף - דוד הבטיח להפוך אותנו למשפחה אחת, שבראשה יעמוד הוא; ואכן, בדרכו המיוחדת, באותה מזיגה של קשיחות ורגישות, מילא את הבטחתו.
התאמנו ימים אחדים בנשיאת פצוע למרחקים גדולים במצבים שונים. דוד "עמד לנו על הראש" - כל הזמן לא-מרוצה, דורש יותר מהירות ופחות טלטולים ל"פצוע". אלה מאתנו שרטנו על שקשה להם, זכו לחיוך של בוז. אחרי שעות של אימונים התעלף אחד החיילים. בו ברגע השתנה דוד, האיש הקשוח אץ אל הנופל כאם דואגת, העמיס אותו על כתפיו, ודהר במהירות אל הנקודה הרפואית הקרובה. זכינו לראות מקרוב לאיזו רמה רוצה דוד שנגיע.
אודה, אז לא הבנתי את פשר האימונים האין-סופיים, ה"קריעות" וה"טרטורים", המסעות המפרכים והלילות ללא שינה, הריצות הארוכות והתירגולים המייגעים. זכור לי שפעם אחת, בסיומו של מסע קשה, (מפלמחים לשעפט), אזרתי אומץ ושאלתי את מפקד המחלקה, דוד: "מה הטעם במאמץ כזה? הלא בימינו אין נלחמים בשיטות המצריכות הליכה של מאה קילומטר".
המפקד ענה לי במשפט שמיצה את השקפתו על האימון והחינוך של החייל: "אחרי ששברת את שיא הקושי באימונים, תיטיב לבצע את המוטל עליך בקרב". רק כעת, אחרי שעברתי את מלחמת יום הכיפורים, הבנתי את הדרך שבה הכין אותנו דוד לקשה ביותר, את המצבים שחזה, וחייב אני להודות לו על קפדנותו הלא-רגילה באימונים.
בתקופות הממושכות שבהן ישבנו יחד במוצב, למדתי להכיר את דוד האחר - החבר, האדם.
היינו במוצב יחידה קטנה ומנותקת מכל קשר עם הסביבה. דוד ארגן אותנו, חייליו, העביר "שיחות מחלקה", יזם את המטבח המשותף, קבע בינינו סדר כך שכל אחד מהחיילים יתן לפי תורו שיעור בתחום שבו הוא מתמצא, היה הראשון להתחלק עם כולנו בציודו הפרטי שלו - החבילות המפורסמות - וכך היתה תקופת הישיבה בקו לתקופה של גיבוש חברות ולימוד, במקום מתח ושעמום.
דוד המפקד הפך להיות בעינינו, החיילים, לאח בכור ולמדריך שאותו משתדלים לחקות ושממנו לומדים. הוא התקרב אלינו, מצא נושא משותף גם עם הסגורים שבינינו, כנותו ורוחב אופקיו עזרו לו לפלס לו נתיב אל לבו של כל חייל. הוא היה אומר כי "החינוך דרך הרגליים" רק משלים את "החינוך דרך הראש". ואכן, בזכות מיזוג מוצלח של השניים, הצליח להוציא מאתנו יותר מן המכסימום. המשמעת במחלקה לא עמדה בסימן הפחד, אלא נבנתה על הרצון להיות לקצין שמעולם לא דרש מאתנו את שלא ביצע קודם לכן בעצמו.
באותם הימים של ישיבה בקו נתבקשו חיילי המחלקה למלא "שאלון לבדיקת המוראל". אחת השאלות היתה: "האם היית יוצא לקרב תוך אמונה וביטחון במפקדך"? היתה זו השאלה היחידה שעליה ענינו כולנו באותה דרך.
עברו שנים, דוד התחיל בלימוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הייתי פוגש אותו בקמפוס, הפעם מחוץ למסגרת הצבאית. אהבנו לשבת יחד בפינות היפות שהר הצופים משופע בהן, לשוחח, לתכנן תוכניות ולהתווכח. שמעתי מדוד על העתיד כפי שהוא ראה אותו, על אשתו ועל שאיפותיו לתרום ממרצו, מכשרונותיו ומרוחו לפעילות פוליטית וחברתית. האמנתי כי יוכל להתמודד גם עם הקשות שבמשימות שהציב לעצמו. כי כך הכרתיו - כזה היה.
אליאב צרפתי.
מצרים, טבת תשל"ד.