אלבום תמונות
לאחר שסיימנו את לימודנו בפנימיה, נפרדו דרכינו למעשה, אולם הידידות בינינו היתה כזו שגם המרחק והזמן לא הצליחו לכרסם בה.
גם עם הוריו פרשתי מערכת יחסים מיוחדת שאינה מקבולת תמיד בין הורים לחברי בניהם. בא ויוצא הייתי בביתם כבביתי ותמיד הרגשתי עצמי רצוי.
פגישתי הראשונה אתו היתה על מסלול הריצה בתיכון. דוד היה ספורטאי ידוע ומצטיין, ביחוד בריצה למרחקים ארוכים. נפגשנו בפנימיה זמן קצר לאחר מכן. תקופה בה היינו שרויים בקלחת אחת, מתחככים איש ברעהו ומושכים יחדיו. דוד היה לוחם על עקרונותיו, ישר ומוכן תמיד להטות שכם לעזור לחבר מתקשה. הלימודים לא היו הצד האהוב עליו ביותר. ומכאן ואילך זכרון רודף זכרון.
שבת שפאול הביא את חברותינו לשדה ו"קצת" התפלחנו לחיפה.
הנווט הראשון בשדות דליה.
משחקי שש-בש אין סופיים לתוך הלילה ועד הבוקר (עם פלור).
פגישה בממשל יריחו.
טיול ג'יפים לילי בשבילי הכרמל.
רחצות חורפיות בים עתלית.
גשר דמיה... ועוד ועוד.
פגישתנו האחרונה היתה לאחר פרוץ המלחמה. לא רחוק מבית המכס העליון עמדה שורה של כלי רכב בצד הדרך. תוך כדי שחלפנו על פני השיירה קלטתי את דמותו. דוד חשש שלא יפעלו מספיק במלחמה ורצה לעלות על הטנק שלי ולהלחם יחד אתי. איש לא תאר אז כיצד יתגלגלו הענינים. נפרדנו איש לדרכו וקבענו פגישה. הפגישה של שש אחרי המלחמה.
והיום בשש אחרי, כאשר עדיין לא ברור אם זה באמת אחרי או עוד לפני, משונה לי לשבת ולכתוב על חבר שהיה. שהרי רק תמול שלשום ישובים היינו יחדיו והיום הוא מי שהיה. רגעי כתיבה אלה הופכים גם לחשבון הנפש של מי שנשאר. ולא נשאר מה לומר אלא רק לחזור ולהבטיח שנהיה ראויים, ראויים לקרבן שהוקרב למעננו.
אבי וכסלר