יום בסנור, שלמה ואני היינו שרועים על המיטה אחרי יום אימונים, בחדר גדול וחם. היתה הרגשה של ריקנות.
"חכה יובל יגיע, אמר לי שלמה, אנחנו נדאג שהוא יבוא, תראה כמה טוב ושמח יהיה". ויום אחד אחרי האימונים בחוץ הם, בחדר הגדול יובל נמצא, בחוץ עדיין חם, החדר אותו חדר גדול, אבל הרגשת הריקנות נעלמה, והחום המתיש כאילו נמוג. משב של קרירות ושמחה נכנס לחדר שלנו, שמחה של אמת, אנשים שחיו תחת אותה יריעת בד. בין שני מיטות מכיתה ט' שוב ביחד.
היינו מדברים על החיילים שלנו, ויובל ספר על משה קריתי, מצא, ועל כולם. עם כל כך הרבה אהבה שהיה שופך על חיליו אהבה של מפקד הרוצה שחיליו יהיו הטובים ביותר, אהבה של אב הדואג שלבניו לא יחסר מאום, ואהבה של אדם שחייב כי ישכון בקרבו לב רחב ומסור.
היינו שלושתינו שרועים בתוך אוהל סירים אחד, אחרי יום אימונים מפרך והעיניים רוצות להעצם. יובל פותח את פיו, והעיניים נפתחות כאילו מאיליהן. הלב מגביר את קצב פעימותיו, והאוהל החשוך והקטן, מאיר בשימחה של מילים וצחוק, על יום מתיש, על חיי שדה, שהיה הופך עם זריחת החמה, לרצינות של מפקד העובד, ומזיע וסוחט, ורץ ופוקד ושואל, ומשיב, ופותר בעיות, ומעניש, וטופח על השכם. הכל הכל כדי להפיק את המכסימום מאנשים מיוחדים מאתגר קשה שהוצב לפניו לחנך, ללמד, להורות את הדרך ולא רק בנושאים שהצבא דורש מיובל כמפקד, עם הרבה סיפוק ואכזבות, אבל תמיד חזרה לאוהל עם חיוך ושמחה שבלב, שמחה וטוב שהיה תמיד מחלק בין כולנו.
שמואל שי