סמ"ר דניאל דנדוש שובל שווילי ז"ל

צעקתי צעקה גדולה ומזעזעת,
שהזעיקה שחקים, שמים, ראש ודעת.
אימא, אימא, אני רוצה לחיות ודי
אני רק עכשיו מודע שטרם התחלתי חיי
אימא, לא שמעו את צעקתי, במקום שאני הייתי,
ולא שעו אל תפילתי, כשכרעתי על ברכי לתפילה.

נחשולים של אש עטפוני מכל צד.
צעקתי, נאנקתי, ולא לבד הייתי.
כי שבעת חברי ואני השמיני, יחד בלהבות עלינו.
כל חייל השמיע צעקתו ובכיו בצריף החם,
ולא היה לאן לפנות ולברוח משם.
ולא היה מי שיצילנו, רק ריבונו של עולם.

נס חנוכה לא חל עלינו ולא קם,
ושמן חיינו הצעירים נגמר ונעלם.
רציתי לגמור ולסדר דברים במקומם,
עכשיו חלומות לא יתגשמו לעולם,
כי הדרך שבה הלכתי היא חד סטרית -
לא חוזרים ממנה, לא אנשי עמל ולא אנשי עלית.

אימא, אל תבכי, אני בגן עדן.
את חושבת עלי ולבך איתי בעצב.
רק חזקי ואמצי ומעמד החזיקי,
כי שעון הזמן רץ ולבסוף שותק לעד.

שלום לך אימא, בחג אני לא בא,
עד שירחם השם ונתראה בעולם הבא.

ציפורה שבילי - אם שכולה.