סמ"ר אליהו אלי דוד ז"ל

אלבום תמונות

אלי אחי
אני פה כדי לדבר איתך, לספר עליך, לקרוא לך דברים שיוצאים מן הלב, להקשיב לשירים שנשיר כאן הערב, להקשיב לסיפורי החברים שיספרו עליך עוד ועוד.
אני לא יודעת בדיוק במה להתחיל/לסיים, כי יש כל כך הרבה והאמינו לי, אי אפשר לסדר הדברים בסדר כרונולוגי.
אחי הקטן אלי חי איתי 22 שנים והוא איננו איתי 24 שנה. סיום תרגיל צבאי.
צלצול טלפון למקום עבודתי, 9:40, יום רביעי, בוקר. מזכירתו של אבי מתקשרת, הגיעי מהר הביתה, אלי נפצע. לא ידעתי את נפשי, עליתי על מונית ואני באשדוד.
נוסעים עם הדודים שושנה, ציון ויואב להדסה ירושלים. שמחה הולצברג ז"ל כבר היה שם. דממת אלחוט.
אני פוגשת את גידי, בריג'יט וההורים.
אבא אומר, "אין טעם כבר להכין קובה" ביום שישי כי אין סיכוי שאלי יגיע.
ולרופאים הוא אומר, "אני מגדל צמחים בגינה".
האמירות האלה קרעו אותי לגמרי. אנחנו תורמים איבריו.
ביום שני אני עולה לירושלים עם רפי וכשאנו מגיעים למחלקה, 14:00, החדר ריק.
"איך נודיע להורים?".
כל שנה הוא עוד איננו, כל שנה הולכות שנות חייו ומתרחקות, הולכות ומצטמקות ואני נאבקת ונלחמת במפלצת הזמן כדי להשאיר את השנים עם אלי, חיות, נושמות ומזינות.
בן כמה הוא אחי הקטן אלי? האם הוא בן 22 או 46?
אלי, גידי ואני גדלנו יחד, אבל גם כל אחד לחוד. אני הבכורה והוא הצעיר, היינו מאוד קרובים זה לזו.
אני "הגדולה, החזקה" והוא החלק היפה, המאיר, הרגיש, האוהב והאהוב (כמעט ולא רבנו).
המון שיחות נפש היו לנו, דברים שמלב אל לב, על לימודים, בגדים, חברה וחברים.
ילדי ובעלי לא זכו להכיר את אלי. הם חיים איתי ויודעים עליו, אך בעצם אינם יודעים דבר. רק אני ממש בתוך החוויה הכואבת. איתה לבד.
אבל דע אלי. הם תמיד באים לבקר אותך אל הבור הגדול שנפער שם בינינו ויודעים את סיפור חייך והווייתך.
עזבת אותנו אלי, אבא ואמא כבר יותר קשישים, תומכים זה בזה אחרי כל כך הרבה שנים, עם הולוגרמת דומתך בחלל ביתם. הם השאירו חלק מחפציך בארון: אלבום, תמונות, כובע, סמלים ואותות ניצחון.
דמותך צרובה על הדיסק המונח על לוח ליבה של אמא ואתה מתבונן בה תמיד.
כל יום שעובר, עליך חושבים
המשפחה, האחיינים, הדודים, החברים והמורים.
כל שנה שעוברת עליך מדברים
נשארו רק התמונות, הזיכרונות והמכתבים ואותך אנחנו לא שוכחים.
תמיד היית בין הראשונים שאוהב לעזור ולדאוג לאחרים
תמיד מיצית את כולך, באופייך ובטובך למשפחה, למולדתך, לחברים, לים ולמפרשים.
תמונתך המקסימה מביטה אלינו מכל עבר
בסלון של אבא ואמא.
בביתו של אחיך גידי, בקיבוץ
ובקיר ביתי בתל אביב
כמו מקום קדוש
וראשך עטור בקסדת תותחנים
וחיוך של עלם בן עשרים.
על קברך דמעות ופרחים
שמידי שישי ההורים מגיעים, משקים ומטפחים
רוחך מרחפת על כולנו
ונוגעת בכל אחד מאיתנו
מי לפי רגש, מי עם נר זיכרון, מי עם פרח ביד או דמעה ומי עם שיר בלב
ומשאירה זיכרון וחיוך על הפנים.
ואני חוזרת לתחילת דברי
באילו מן המילים לבחור לסיום
האם יש סיום?!
ליבי נשאר חסום.