אל"ם יצחק איציק רחימוב ז"ל

מיכל: את איציק הכרתי בגיל 16. קבוצת בנים החליטה לבוא ולהפריע למסיבה שהתקימה בבית בן השכן למטה. כיון שהשכן בקש ממני לשמור על הבית בהעדרו ירדתי למטה לסלק אותם. איציק היה בין המפריעים. כשראה אותי אמר לשכן שלי: "את זאת אני רוצה להכיר". בהתחלה לא התלהבתי מהרעיון. אבל הוא לא ויתר. כל הזמן היה בא ויושב שעות, מפציר ומבקש. באותה תקופה היה מנהג "לבקש חברות". היה ערב יום העצמאות. ישבנו סביב למדורה על שפת הים ואז התאהבתי בו. חשבתי לעצמי: "אם היום הוא יבקש ממני חברות, אני אסכים". מכיון שבכל יום בקש ממני חברות, עשה כך גם באותו יום - ואני הסכמתי.
אנשים תמיד אמרו שחברות כזו לא תחזיק מעמד אפילו שבוע.
היינו טיפוסים כל כך שונים, מרקעים כל כך שונים! כך מאז ועד היום היינו יחד, גדלנו יחד.
איציק תמיד רצה את הכומתה האדומה. הוא היה מסתכל בהערצה על אח של חברה שלנו שהיתה לו כומתה אדומה. הוא היה אומר לי: "מיכלי, גם לי תהיה כזאת". יום אחד הופיע מיואש. רצו לשלוח אותו למשטרה הצבאית והוא מאוד לא רצה בכך. למחרת צלצל שמח ואמר: "מיכלי, התקבלתי לסירת חרוב!" כמובן שהשמחה היתה גדולה והוא יצא לטירונות. איציק היה מאוד שובב ובטירונות היה די ברדקיסט. המון פעמים ריתקו אותו. פעם אפילו הצמידו לו ג'ריקן לגב. את החיים בסיירת מאוד אהב.
פעם, כשהיה בסיירת "חרוב" הוא התערב עם החברים שלו שכשהוא איננו בבית בערב יום שישי, החברה שלו יושבת בבית (הם ישבו אז בראש העין ומהמאהל ראו את אורות תל-אביב). החברים כמובן לא האמינו לו. בקיצור, בשעה 11:00 בלילה הופיעה פתאום חבורה של חילים מלוכלכים, וכשפתחתי את הדלת אמר: "אמרתי לכם!" ההורים שלי לא היו בבית. מיד רוקנתי את המקרר מכל מה שבשלה אמא שלי לשישי-שבת ונתתי להם לאכול. אח"כ הם היו צריכים לחזור. אבל איך חוזרים עד ראש העין? הזעקתי את אבא שלי מחברים שלו ושכנענו אותו שאין ברירה וצריך להחזיר את כולם למאהל. והוא אכן לקח אותם חזרה. הם "השתחלו" חזרה לאוהל שלהם, ולמחרת הגעתי לבקר אותו כאילו לא נפגשנו ערב קודם לכן, עם חבילה וכל מה שצריך.
לאן שהלך - אני הגעתי אחריו.
אחרי שעבר קורס מ"כים היו לו בעיות משפחתיות והוא הוצב קרוב לבית. תקופה קצרה שמש כנהגו של האלוף דני מט. דני ונדיבה אשתו אמצו אותו כבן. הם נתנו לו המון, ואיציק מאוד העריץ את דני. איציק מאוד רצה לצאת לקורס קצינים, ודני מט אמר לו, שאם הוא כל כך רוצה, הוא לא יעמוד בדרכו.
כשהיינו בסדיר, יום אחד הוא שלח לאבא שלי מכתב והוא בקש ממנו רשות להתחתן אתי. אבא שלי הזדעזע ואמר: "מה זה צריך להיות הדבר הזה? הוא בחיים שלו לא הרוויח אגורה שחוקה והוא רוצה להתחתן עם הבת שלי!" הוא קרא לו לסדר ואמר לו: "ביום שתראה לי את תלוש המשכורת הראשונה שלך ותוכל לפרנס את בתי בכבוד, אני מבטיח לך, אני אתן לך את האישור!" וככה היה! באמת, הוא רק נכנס לקבע, וכשקבל את תלוש המשכורת הראשונה שלו, מיד הלכנו לחפש דירה. יותר נכון, איציק ואמא שלי. הם חפשו ביחד דירה, ביחד הלכו לחפש אולם לחתונה. הם תכננו את הכל יחד.
בבה"ד 1 היה לו מאוד קשה. אחרי חודשיים הוא התקשר אלי לבסיס בו שרתתי, ואמר לי שהוא יושב ומחכה להדחה. אני הייתי מאוד נסערת ואמרתי לו שיחזיק מעמד, שלא יעז להדיח את עצמו ושאני אבוא אליו בשבת. בקשתי מחבר שלנו, רמי רכטל ז"ל, שנפל במלחמת יום הכפורים, שיקח אותי אל איציק לבה"ד 1. אחרי נסיעה רבת הרפתקאות בה תעינו בדרך ונתקענו בניצנה בלי דלק הגענו לבה"ד 1, לקחתי את איציק לסבוב ושכנעתי אותו שיחזיק מעמד, שזה לא נורא ושאני אתמוך בו והכל יהיה בסדר. הוא קצת התעודד והבטיח לי שיהיה בסדר. חזרתי הביתה. אח"כ המשיך להתקשר כשהוא מיואש, אך אני איימתי עליו שאם ישבר אפרד ממנו. וכנראה שזה היה איום בעל משמעות עבורו באותה תקופה והוא החזיק מעמד ולבסוף סיים את קורס הקצינים ונשלח לבסיס טירונים בבית אל.
כשמירב היתה בת חודש, היה ראש השנה ונסעתי לבית-אל עם העגלה, החיתולים והבקבוקים. ההורים שלי היו ממש בהלם, אבל מה כבר יכלו להגיד לזוג הצעיר? ממילא לא ישמעו בקולם...
מירב היתה ממש אטרקציה... כל הבחורים לפי התור בקשו לעשות סבוב עם העגלה. איציק היה כל-כך שמח עם הבת הבכורה שלו שהוא קנה לה עגלה אדומה שאפשר היה לראות אותה מקילומטרים.
כל פעם שרציתי להיניק, הבחורים יצאו מהחדר וחכו במסדרון עד שאסיים...
גם לסיני הייתי טסה עם הילדים. איל הוא תוצר של בלוזה, בגלל זה הוא כל-כך נחמד...
מירב היתה אפילו במוצבים בתעלה. במוצב "בודפסט" הייתי אתה. איזה כתב של עתון כתב פעם שמירב היא התינוקת האחרונה שבקרה בסיני לפני הפינוי. טסנו בהרקולס. מירב ביד אחת וביד השניה אבטיח וסל עם שניצלים. איציק היה מאוד מפונק ולא אהב את האוכל הצבאי, ואז עוד לא היה בכיר דיו כדי לומר לטבח מה ואיך לבשל.
מירב היתה קטנה והייתי כבר בהריון, ובהריון מותר לטוס רק עד חודש שמיני. אני רציתי כמובן להמשיך לטוס, אז כל פעם הייתי אומרת שאני בחודש השביעי.
אחרי שפרצה מלחמת יום הכפורים ונהרגו הרבה מפקדי טנקים, בקשו ממנו לעשות הסבה לשריון. והוא באמת נשלח לסיני, להסבה לשריון לקורס בראשותו של קהלני. הוא סיים קורס מ"פ שריון, אך השריון לא מצא חן בעיניו והוא בקש לחזור לחי"ר. אז הוא נשלח לשארם בתור קצין הדרכה בהגמ"ר של האזור. אח"כ הועבר לאל-עריש, שם שרת כקמב"ץ ויותר מאוחר הוא היה אחראי על הפינוי של בלוזה וראס סודר. אחרי הפינוי הוא הוצב בנח"ל ים בתור סמג"ד של הגזרה ושם שירת עד הפינוי. לאחר התפקיד הזה הוא בקש לצאת לפו"ם וזה אושר לו.
אחרי שהיה שנה בפו"ם ארוך שרת שנה וחצי באג"ם מבצעים.
אחרי שסיים את הלימודים הוא החליט שאנחנו נוסעים לחו"ל. לא היה לנו גרוש על הנשמה. אבל הוא החליט. וכשהוא החליט משהו לא עזר שום דבר. הוא הלך וגייס כספים והתרוצצנו בין כל מיני חברות נסיעה כדי למצוא חברה זולה. בקיצור, קנינו זוג כרטיסים והיינו צריכים לנסוע. לכבוד הנסיעה רציתי להיות יפה והלכתי לקוסמטיקאית, היא רק התחילה עם הטיפול כשפתאום הופיע יעקב, השותף של איציק לרכב הצבאי (בזמן הלימודים הצבא מסדר מכונית אחת לשני קצינים ויעקב היה שותפו של איציק לרכב).
יעקב הופיע ואמר לי: "תשמעי, לאיציק יש כאבי בטן והוא בחדר מיון בוולפסון, והוא רוצה אותך". חשבתי לעצמי: "מה, הבחור הזה משתגע? הוא לא יכול להתאפק? אין לו קצת כח סבל?..."
נסענו לוולפסון, הגענו לבית החולים ואיציק יוצא עם חיוך על השפתיים. ואני עוד יותר התרגזתי: הוא מזעיק אותי ועוד מחייך! ואז הוא אמר לי: "מיכלי, זה לא אני, זה מירב. מירב נדרסה ועכשיו מעלים אותה למחלקה האורתופדית."
בטלנו את הנסיעה, כמובן. כיון שהיתה שביתת רופאים לקח איציק על עצמו את הפיקוד על המחלקה והיות ורוב החולים שם בולגרים ותורכים יודעי ספניולית, היה איציק מחליף להם את הסדינים ונותן להם סירים ואפילו חפף ראש לנשים המבוגרות. הוא שטף את המחלקה ופעם שכנע אשה מבוגרת תורכיה, קצת שמרנית, שתסכים שיגיש לה סיר "מה זה, יש לך זהב בין הרגלים? תרימי כבר את הטוסיק!" והיא הסכימה. כך נהל את המחלקה במשך עשרה ימים עד שמירב השתחררה.
איציק היה בחור מאוד עממי. מאוד היה אכפת לו מהחילים שלו, במיוחד מהנגדים (רבי סמלים). הוא טען שקצינים מקבלים דרגות, רכב ושאר הטבות כשהם מוכיחים עצמם והנגדים - לא. מאוד היה אכפת לו שגם לנגדים יהיה טוב. כשספרו לו שיש להם בעיות בבית, תמיד ניסה לעזור להם. הוא אהב לשוחח עם כל אחד, על כל דבר ואף פעם לא "השוויץ" עם הדרגות שלו. אך יחד עם זאת מאוד הקפיד שכל אחד ימלא את תפקידו כראוי. מה שהוא דרש מעצמו דרש גם מאחרים... מאוד היה אכפת לו שהמחנה יהיה מסודר והוא באמת התחיל עם הגינון בסער. הוא שתל את הדשא ממש במו ידיו. הביא טוף ואדמה, דאג להשקיה - הכל במו ידיו.
הוא גם אהב מאוד לארגן מסיבות. בכל מיני אירועים לקח על עצמו את ענין הארגון.
אף פעם לא הייתי נוכחת בהרצאות שנתן בערבי חמישי, כי זה ערב סגור, אך שמעתי שאלה היו הרצאות מאוד מענינות. מאוד אהבו לשמוע אותו.
הוא תמיד התענין בחילים גם אחרי שהשתחררו ודאג לברר כיצד הסתדרו בחייהם האזרחיים. עם רבים שמרנו על קשר תקופות ארוכות ועד היום מתקשרים אלינו חילים, ששירתו איתו בכל מיני תקופות.
לאיציק היו ידי זהב. אין דבר שלא ידע לעשות או לתקן. את הרהיטים הראשונים שלנו הוא בנה. את הצנרת של הבית ביבנה הוא סידר. את הפרגולה של המרפסת - בנה במו ידיו. את הרעפים הוא שם. הוא היה מאוד מוכשר.
למרות שהיה מאוד מחוספס כלפי חוץ היה מאוד רגיש כלפי פנים. הוא אהב לקרוא ספרים. התמצא בכל נושא. לא קרה שהילדים שאלו אותו על איזה נושא והוא לא ידע.
המסגרת המשפחתית היתה מאוד חשובה לו. זו אחת הסיבות שהוא רצה שתמיד אהיה על ידו. למרות שלא היה בבית תמיד התעניין מה קורה בבית ותמיד רצה לקבל דיווח ממני על הלימודים של הילדים ועל ההתנהגות שלהם. בכל פעם שלא היו בסדר היה מאשים אותי שנכשלתי בחינוך שלהם וכשהם היו בסדר היה לוקח לעצמו את הקרדיט...
כשמאוד הזדקקתי לו, לעתים נדירות בקשר לילדים, תמיד היה מגיע בכל מצב, במיוחד השתדל להגיע בשנת בר המצווה של אייל כשיו כל מיני אירועים בהשתתפות ההורים.