על "ילדות זוהרת ברוכת השנים, מותכת זהב משובצת פנינים" (כתב אריה אבנון) - ובאמת כזאת היתה ילדותכם, וכזה היית אתה טל - פנינה זוהרת.
בבית שלנו שלו משפחות והילדים נולדים בהפרשי גילאים קטנים, כמה כיף - כולם חברים של כולם, כולם משתתפים בחוויות דומות. בעצם כולנו משפחה אחת - ובזכותכם הילדים כמובן. כמה טוב שאפשר לצאת לדשא הגדול ויש עם מי לשחק, להחליק על סקטים, לרכב על אופניים, להתרוצץ במשק ובשדות. בשבתות לטייל אל יער חולדה, לחפש פיטריות ולהנות מכם - הילדים. וגם כאשר רבים, יש עם מי לעשות הפרדת כוחות, לשדך לכיוון אחר ולחסוך כעסים מיותרים.
בסופו של דבר בני דודים, לא?
מגיל ילדות בלטת בעצמאותך והתגבשת לנגד עינינו. ילד נחמד, צחקן וזריז, מוכיח את יכולתך בכל תחום. ראשון הולך על רגליו, ראשון רוכב על אופניים. משתווה לגדולים ממך, לא מוותר. ועם הקטנים - יודע לשתף, וגם כמו כולם - להציק. כן, ככה כמו כולם ויחד עם כולם. זאת בעצם חווית הביחד הקיבוצית והמשפחתית האמתית שלנו.
ושוב, בחגים ובשמחות אתם בני הדודים מעדיפים לחגוג ביחד ולא להיפרד, כדי שיהיה עם מי לדבר, עם מי לצחוק ולשיר - עם מי לחגוג. ניצן, אמיר, טל, אורי וניר - בני דודים ושכנים, דלת ליד דלת, לב אל לב - חברות אמיתית.
השנים עוברות, בלימודים נעזרים בעבודות שעשו כבר קודם מי שהיו גדולים קצת יותר, עוברים מבית-הספר בחולדה לבית הספר האזורי ואחר כך לתיכון.
טל ואמיר גרים יחד בחדר כמו אחים, כחברים. פעילות משותפת בחברת הנעורים, נהנים ביחד, עובדים בגד"ש, צוברים חברים רבים נוספים בקיבוצי הסביבה, ממש "ילדות זוהרת ברוכת שנים".
בגרת טל וגיבשת את הכיוון בו רצית ללכת, וכרגיל עשית זאת בהצלחה, בהתמדה ובהתמסרות, והוכחת לך ולכולנו שאתה יכול...
הגזמת טל, מה כל-כך בער?
נשארנו המשפחות מחובקות, אולם חסרות. חסרות פנינה זוהרת. טל!
רעיה ודודי אבנון