זה היה בסוף השבוע של פורים. טל הגיע הביתה ביום חמישי אחרי שדחקנו בו שיגיע כבר כי תיכף מתחיל המשחק.
היינו רק שלושתנו בבית - טל, ניר ואני. אמא היתה בעבודה ואבא היה באיטליה - במשחק של הפועל תל-אביב מול פארמה.
ראינו ביחד את המשחק. טל כרגיל אכל. ניר ואני היינו קצת במתח. טל כהרגלו נתן לי עוד משימה. הוא אמר לי "אם את רוצה להפיג את המתח את יכולה להתקשר בשבילי לאגד ירושלים לברר מתי יש אוטובוס לבאר שבע".
אחר-כך היה גול ואחריו עוד גול. שלושתנו קפצנו והתחבקנו. אני זוכרת שביני לבין עצמי זה קצת הפתיע אותי כי זה לא דבר כל-כך רגיל אצלנו. אחרי המשחק לקחתי את טל לצומת נחשון, הוא נסע לחצרים. עד שהגיע האוטובוס השלמנו קצת מידע בעיקר מה קורה בקיבוץ. טל חקר כל מיני דברים על האנשים שלא להפסיד שום דבר ממה שקורה פה. קבענו להיפגש שוב למחרת כשהוא יחזור לקיבוץ.
למחרת כשחזרתי מהלימודים, ראיתי את טל וניר בחוץ "תופסים שמש". טל כמובן היה עם אוכל ביד. היינו קצת בבית וכל אחד הלך לדרכו. מאוחר יותר ראיתי את טל בתחנת האוטובוס בצומת נחשון. הוא שוב חיכה שם לאוטובוס לבאר שבע. הוא נסע למסיבת פורים אצל אורנה בחצרים. אני חזרתי מקבלת הפנים של הפועל בשדה התעופה. קלטנו אחד את השני לשניה. התקשרתי אליו והוא אמר לי "איך ידעתי שתתקשרי אלי" בחצי נזיפה. אחרי שבועיים טל שוב בבית. ניר ואני לא ראינו אותו כי טסנו למשחק בקפריסין. באותו הבוקר, כשהיינו בשדה התעופה התלבטנו במשך חצי שעה בערך אם להתקשר אליו ולהגיד לו איפה אנחנו ומה אנחנו עושים. רצת חששנו מהתגובה שלו - שיכעס עלינו, איזה מעשה "חסר אחריות" אנחנו עושים. להפתעתנו, כשדיברנו איתו, הוא מאוד תמך.
כשחזרנו בבוקר יום שישי הוא כבר היה בדרך חזרה לבסיס לעשות שבת. כמובן שטל היה צריך דיווח מלא על מה היה ואיך היה, כמו תמיד - בכל דבר בו התעניין. קבלת דיווח עד הפרט הכי קטן ולא חשוב.
באותו סוף שבוע לא דיברתי איתו שוב.
שלושה ימים אחר כך, בשעה חמש ורבע בבוקר התעוררתי כשדפקו לי בדלת בחדר. זאת היתה אמא שלי שאמרה לי - טל שלנו נהרג.