טל -
עברו שבעה ימים, ועוד לא התחלנו להבין את מה שקרה לנו פה. כל אחד מאיתנו מוצא את עצמו חולם בהקיץ, והנה אנחנו ממש יכולים לראותך אותך כאן איתנו, את פניך, את החיוך, את המבט הנוקב ואת הנוכחות שלך בקרבתנו. בשבוע שחלף הגיעו לביתך כל כך הרבה אנשים מהקיבוץ, שלא היית מאמין. כל שכבות הגילאים והשנים, וכולם המומים, טל צמח שלנו אינו עוד איתנו. ישבנו עם אבא שלך ואמא שלך, עם ניצן וניר עם כל המשפחה והחברים. נזכרנו, בכינו, צחקנו ועוד בכינו על החור הגדול שנפער לנו בלב. ישבנו אנחנו החברים מהקיבוץ. והעלנו זיכרונות מהגן, מטיולים, משבילי הקיבוץ, מהלימודים, הצבא, העבודה והשינויים שבחיים, כל כך הרבה דברים שלא היינו מודעים שקיימים בתוכנו, ופתאום ראינו שעברנו כל כך הרבה, חבורה של ילדים שגדלה ביחד, וכנראה שההרגשה של אנשים שנקשרו חייהם כמו קשר דם של אחים, אחד בחייו של השני חזקה מהכל.
עכשיו, כשחלקנו יצאנו לטיול שאחרי הצבא לכל מיני חלקים בעולם, חשבנו שדרכנו נפרדו, נפל עלינו האסון הנורא מכל. ורע לנו מאוד טל, גם כשאנחנו פזורים במרחקים, אנחנו עדיין מחוברים כמו אחים, את היותר לא תהייה איתנו. הילד השקט, הצנוע, אתה תמיד ידעת להימנע מלהיכנס למלחמות מיותרות. נתת לנו מחכמת החיים שלך, לימדת איך לעשות הכל הכי טוב.
לא תהייה איתנו יותר. אנחנו מצטערים שלא זכינו להגיד לך בפנים, כמה היית בורג מרכזי שמאחד את כולנו בחייך ובמותך.
עד כמה אנחנו אוהבים אותך ועד כמה תחסר לנו.
אוהבים אותך מאוד מאוד.
החברים מהקיבוץ.