סגן טל צמח ז"ל

טל
30.03.01
היום יום שבת. הכל כאילו כרגיל.
עברו כמעט שבועיים מאז אותו רגע נוראי, בו מור התקשרה אליי ומסרה לי את הנורא מכל. מאז, אין כמעט רגעי שקט ושלווה. העיתון שבו מתפרסמת תמונתך, נמצא בחדר שלי, ברגעים שבהם איני מאמינה, אני ניגשת ומסתכלת שוב, אותן דמעות קרות, אותה תחושת מחנק, אותו כאב, שלמרות מה שכולם אומרים- אינו מרפה ואינו מתפורר.
אני לא יודעת איפה אתה עכשיו, אני מדברת אליך כל יום, כותבת לך, אבל זה לא ממש עוזר. אני כבר לא יודעת במה להאמין. לרגע אני שוכחת, אך כל 5 דקות הכל חוזר, כל יום, כל היום ולא מרפה.
כל כך הרבה מספרים כליך ומדברים, אף אחת מהמילים, אף צירוף של משפטים, לא יכול להסביר מי היית ומה עשית.
את האמת קטונתי מלספר עלייך.
מגיל 0 היית איתי, לא כל יום היינו מדברים בטלפון, אבל תמיד היית שם איתי, תמיד דאגת, תמיד רצית לדעת הכל, בכל שיחה, את כל הפרטים, שאותם היית משלים לפאזל הגדול.
עכשיו, בחסרונך, פתאום אני רואה חד וברור של כך הרבה דברים ידעת לפני לא דברים של יום יום, אלא הדברים החשובים, מעין חכמת חיים, כזו שרכשת בעצמך ורק עכשיו אני מתחילה, אולי, להבין דברים אחרת, קצת יותר כמוך, הרבה יותר טוב!
מחשבות על החיים, על הצבא, חברויות, חברים, הקיבוץ... ואולי ככה אני מצליחה להסביר את עצמי כשאני אומרת איזה אדם היית, כמה מחשבה, כמה מאמצים, איזה חברות וערכים שהיו בך.
המון רגשות, מחשבות, בכי , כאב, זיכרונות, מתאספים לבלגן גדול של מחשבות, שאני לא מצליחה לקטלג, להפסיק לחשוב ולהתחיל, אולי, בגלל להבין איך יהיו החיים בלעדיך ועם הידיעה שהלכת.
אם היית קורא את המכתב בטח היית מתעצבן, אומר שאני רגשנית וחושבת יותר מדי. אבל מה לעשות טל, זה כואב! מאוד!
אני לא יודעת אם זה המקום להעלות את כל הזיכרונות ממך, ככה אני מבטיחה לזכור אותך.
חשוב לי, רק עוד פעם אחת לומר ךף, כמה אני גאה בך, עשית מה שרצית ועם הכל היית שלם ושמח בחלקך יצא ל לומר לך זאת רק פעם אחת פנים על פנים, אבל כמה שזה נכון וברור ואמיתי.

בהמון אהבה והרבה כאב - שלי