סמל ראובן (גוזה) רוטמן ז"ל

אלבום תמונות

ראובן, בנם של עמנואל ואילנה רוטמן ממושב משמרת, היה ידוע בכינויו "גוזה".
נולד וגדל במושב משמרת עם שני אחיו ואחותו: אריק, אורי ודורית.
התחנך בגן הילדים במושב, בבית הספר היסודי האזורי בתל מונד ובתיכון למד בבי"ס לקציני ים בעכו.
ראובן היה פעיל מאד במושב ובבתי הספר בהם למד כילד חברותי מאד אבל בעיקר בלט בכושר הגופני שלו וביכולת הספורטיבית שלו בכל התחומים - האתלטיקה, כדורסל, ריצה ובעיקר כדורגל. את כשרונו בכדורגל ביטא בקבוצת הכדורגל של "הפועל כפר סבא" בה שיחק בתחילה בקבוצת הנוער ומאוחר יותר בקבוצה הבוגרת.
התגייס לצבא בפברואר 1972 והתנדב לסיירת חרוב - סיירת מובחרת של הצנחנים שעיקר תפקידה היה בשנותיה הראשונות מרדפים אחר מחבלים בבקעת הירדן, אולם מאוחר יותר, בתקופת חטיפות המטוסים (בשנות השבעים) אומנו חיילי הסיירת גם בטיפול בנושא חטיפות המטוסים.
ראובן בלט מאד בפלוגה בגלל כושרו הגופני ויכולת הלחימה, והתקדם מהר מאד לתפקיד רס"פ בפלוגה שזהו תפקיד של "מנהיג" (מתוך הפלוגה), "אמא" ו"אבא" של החברים מהפלוגה.
בעת פרוץ מלחמת יום הכיפורים שהתה סיירת חרוב רוב תקופת המלחמה בבקעת הירדן והחיילים היו מתוסכלים משום שהגבול המזרחי היה שקט, לא השתתף בקרבות.
ב-22.10.73 החליטו להוריד את הסיירת למלחמה בגזרה הדרומית - במצרים. בתאריך זה הגיע הטלפון האחרון מראובן, שהתקשר מטלפון ציבורי בזמן חניית ביניים בדרך למצרים ואמר "סוף סוף גם אנחנו נכנסים להילחם" ואף ניסה להרגיע ואמר" אני מקווה לפגוש שם במצרים את אריק ואורי שגם נלחמו שם". באותו יום, 22.10.73 שלח ראובן את הגלויה האחרונה שכתב למשפחה, גלויה שהגיעה לידי המשפחה לאחר שהוא כבר נהרג.
בתאריך 24.10.73, היום האחרון למלחמה, שעות ספורות לפני הפסקת האש, השתתפה סיירת חרוב בקרב על העיר סואץ, עם יחידות צנחנים ושריון נוספות. הקרב היה קשה ביותר ותוצאותיו היו הרות אסון. טעויות קשות ביותר של המודיעין במידע שניתן לכוחות הלוחמים על פריסת הכוחות המצריים בעיר גרמו לעשרות רבות של חללים ופצועים בקרב הקשה.
ראובן, נלחם בקרב קשה זה ונהרג. חבריו סיפרו, מאוחר יותר, שהוא נלחם עד השניה האחרונה לחייו, עד שצרור קטל את חייו.
אולם, הקרב הקשה יותר עבור חיילי סיירת חרוב ועבור חיילי הצנחנים האחרים שנלחמו בעיר סואץ היה הקרב על הוצאת הפצועים והחללים, חבריהם, משטח האויב. את הפצועים הוציאו בקושי ואת החללים השאירו בשטח כי לא היתה אפשרות טכנית להוציאם. זו היתה סכנת נפשות. החברים לא היו מוכנים להשאיר את גופות חבריהם בשטח ונעשו נסיונות נוספים להיכנס לעיר ולהוציא את הגופות, אולם כל הנסיונות לא הואילו. גופות החללים, ביניהם גופתו של ראובן נשארו בשטח האויב, במצרים.
אנחנו, המשפחה שנותרה במשמרת, קיבלנו במשך שבועות אחר כך הודעות מאורי ואריק שהשתתפו בקרבות ובאו מידי פעם לחופשות, אולם מראובן לא הגיע כל מידע. במשך שבועות ניסינו לחפש מישהו מהפלוגה, בתכניות רדיו או בכל שביב מידע - מה קורה עם ראובן - אולם דבר לא נודע...
לאחר מספר שבועות הגיע נציג מקצין העיר נתניה יחד עם רופא ועם נציג ועד המושב - יצחק וולר ז"ל והם הודיעו לנו שראובן נעדר ואף הוסיפו "יתכן שהוא שבוי". זו היתה ההודעה הרשמית שהגיעה מצה"ל.
באותו יום החל במשפחה "המרוץ" לחיפוש אחר ראובן. ביקורים, כמעט יום יומיים במשרד קצין העיר נתניה, חיפוש בתמונות של שבויים ממצרים שפורסמו מידי יום ביומו בעיתונים, חיפוש בקריה בתל אביב במדור לאיתור נעדרים, נסיון לתחקור חיילים מהפלוגה. חיפוש יום-יומי ותקווה גדולה למצוא אותו בין שבויי צה"ל במצרים. מידי פעם אף מצאנו תמונה של שבוי - חייל צה"ל בין התמונות הרבות שפורסמו שהחלטנו בוודאות שזהו ראובן.
שבועות בין יאוש לתקוה.
בגוש, באותה תקופה כבר ידעו כולם שראובן נהרג. לוחמים, ב ני הגוש, שלחמו איתו וחזרו מהקרב, סיפרו בבית שראובן נהרג ורק אנחנו, המשפחה חיינו בבועה שלנו וחיפשנו, המשכנו בחיפושים האינטנסיביים.
לאחר מספר שבועות חזר אריק לסיני, בתקוה למצוא מישהו מסיירת חרוב שיוכל לספר לו איפה ראובן ובמקביל, אורי, החל לחפש בין פצועי צה"ל בבתי החולים, מישהו שיוכל לספר. אורי הגיע ראשון לפצוע, בבית החולים בילינסון שנדהם ברגע שראה את אורי, נדהם מהדמיון של אורי לראובן, וסיפר לו מיד מה קרה. אורי חזר הביתה ובמקביל באותו יום מצא אריק את "שרידי הפלוגה" בסיני, גם הם סיפרו לאריק מה קרה. כשחזר אריק מסיני, סיפרו הוא ואורי למשפחה שראובן למעשה נהרג והגופה נשארה במצרים.
המכה היתה קשה ביותר, בעיקר לאחר התקוה הגדולה שהיתה בלב, שראובן שבוי, ושזה רק עניין של זמן שהוא יחזור.
לאחר מספר שבועות, בסוף ינואר 1974, בעת חילופי שבויים עם מצרים, הוחזרה גופנו של ראובן ממצרים והוא נקבר בחלקה הצבאית בבית הקברות בתל מונד.
למשפחה - נסגר מעגל אחד, מעגל חייו של ראובן, אולם אז החל מאבק חיים שני.
ביום השנה הראשון לראובן, ביום האזכרה, חש אבא, עמנואל שלא בטוב ועוד באותו יום עבר ארוע מוחי. מאז ועד יום מותו, בדיוק שלוש שנים לאחר נפילתו של ראובן, איבד אבא את הטעם לחייו ולמרות טיפול רפואי טוב ביותר שקיבל, אמר שקשה לו לחיות עם הכאב החזק על אובדן חייו של ראובן וביקש למות בשקט.
באוקטובר 1976, בדיוק שלוש שנים לאחר נפילתו של ראובן, נפטר אבא עמנואל רוטמן והוא בן 56 בלבד.

דורית רוטמן-אנגל