סמל מרים מירה פיסקי ז"ל

אלבום תמונות

נולדתי בנהלל, מקום שם מתגוררת משפחתה של אמי קרוב ל-50 שנה. כחלוצים רבים בישראל של תחילת המאה, פגש סבי את אשתו לעתיד על אם הדרך. היא עסקה בסיתות אבני דרך והוא (כצעיר מושך במיוחד) נשלח להביא כמה נשים לקומונה... וכך הם המשיכו לבנות את הארץ ביחד ובינתיים הקימו גם את משפחתם, שכללה - נוסף לפרות ותרנגולות - את אמי ושלושת אחיה.
אבי עלה בעזרת עליית הנוער מגרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה. את אמי פגש בנסיבות פרוזאיות יותר (הדרכים הפכו בינתיים לרחובות...), אך הדבר העיקרי הוא, שהם התחתנו לבסוף, ואחת התוצאות החשובות ביותר של התקשרות זו הייתה: אני!
זכרונותי מתחילים בערך בגיל שלוש (לפני כן הייתי סתם תינוקת גאונית, בלתי רגילה, יפיפייה ומושלמת - שאלו את אמי).
לאחר כמה נדודים השתקעה משפחתי בבית לחם הגלילית. אבי החליט, כתוצאה מ"שגעון זמני וחולף", שרצונו להיות איכר. שנתיים כאלו הספיקו לו מעל לראש, אך אנו נשארנו בכפר הקטן עוד 5 שנים (עד היותי בת 10), וכך ניתנה לנפשי הרגישה ההזדמנות הבריאה של חיים בחיק הטבע (קרי - אבק בקיץ ובוץ בחורף), בשנים אלו שהיו כה חשובות להתפתחותה...
וכעת אנו מגיעים לשנתיים המאושרות של גן הילדים. הראשונה בהן לא הייתה מאושרת במיוחד - הייתי ילדה ביישנית ומופנמת. מעולם לא הצלחתי להכריח את עצמי לומר לגננת "בוקר טוב" וכן לא מצאתי כל עניין בישיבה משותפת עם שאר הילדות סביב הגננת ובמשיחת רגליה היפות במיני קרמים (תופעה שהיא נהגה לקרוא לה: "משחקים ברופא וחולה"!). מובן, אם כן, שבתנאים כאלו לא הצלחתי לעורר כל אהדה בלבה.
הייתה לי חברה אפילו אומללה ממני - הילדים נהגו לצחוק לה - שוב אינני זוכרת על מה - וקראו לה "חנה בננה". זכורתני, פעם ציירתי ציור יפה מאוד (בעיניי...) עם הרבה שיחים אדומים. אולם במקום קומפלימנטים שמעתי מאותם ילדים חסרי דמיון את העלבון הנורא ביותר - הם אמרו כי הציור נראה כאילו חנה בננה ציירה אותו... השנה החדשה הייתה טובה יותר. קיבלנו גננת חדשה (פחות מתוסבכת) ואני הייתי בקבוצת הבוגרים.
לאחר שנה של משחקים, שירים וכו' הייתי מוכנה לבית הספר. לא הצטערתי על כך, שכן לא ידעתי לקראת מה אני הולכת.
למעשה הייתי גאה מאוד ללכת לבית הספר ואפילו נהניתי ללמוד קרוא וכתוב. אכן, במשך השנה הראשונה בבית הספר הייתי "ילדה טובה" - התביישתי (!) לבוא לכיתה כששיעורי אינם מוכנים, הייתי פעילה בשעורים ו...(איזו בושה) - אהבתי את מורתי. ביתנו עמד בקצה הכפר ומאחוריו השתרעו גבעות, שאהבנו לטייל ולשחק בהן. בשבתות נהגנו (אחותי ואני) ללכת עם אבא לקטוף זרי כלניות ורקפות (זה היה עוד לפני תקופת חוקי הגנת הטבע). נעים מזה היה ללכת לאותם מקומות כשאנו לבדנו, רק שתינו, כשתי הרפתקניות הצועדות אל הבלתי נודע.
לפעמים העזנו להגיע אל הגבעות הרחוקות יותר, לחפש נרקיסים וכלניות סגולות. היה לנו מקום סתר משלנו - סוכה יפה עשויה עצי אלון ושיחים, שאדמתה כוסתה בחורף ברקפות וכרכומים. הייתה זו טירת חלומותינו ועדיין אני זוכרת את האכזבה העמוקה שחשתי משראיתי ילדים אחרים משחקים שם גם הם.
אגב, כעבור שנים קיבלתי ציון גבוה בחיבור הסקר בתארי אותה סוכה.
בהיותי בת 7 הגיע ילד חדש לכיתתנו. עד מהרה הפך ל"מלך הבנים" וכן היה לו הכבוד להיות החבר הראשון שלי. יחד עשינו גינה ועבדנו בה. יום אחד רבנו (בגלל איזו מתנה שקיבלתי) וכשני יריבים ותיקים לא סלחנו זה לזו במשך שנים...
איני זוכרת מאורעות מיוחדים בחיי בתקופה זו. הייתי פחות או יותר ילדה רגילה, משחקת במשחקים הרגילים עם כולם. אהבנו כדור, "שוטרים וגנבים", "מחבואים" וכו'. ככולם קיבלתי גם אני אופניים ואבי הזיע כהוגן עד שלמדתי לרכוב עליהם בעצמי...
בקיץ של שנתי העשירית, עזבנו את הכפר והפכנו "עירוניים" בקריה החביבה טבעון. בכיתתי החדשה פגשתי ילדים שונים מאלה שהכרתי בבית לחם. שם היו כולם "סברס" והמצב הכלכלי של המשפחות היה שווה פחות או יותר. כאן היו רוב הילדים מבני משפחות עולים ורבים באו משכבות מצוקה ("ישראל השניה"). הסתדרתי בחברה הכיתתית, אך בעצם מעולם לא חיבבתי זאת. יחסי עם בית הספר והמורים החדשים היו סיפור אחר. היו לי כל מיני מינים של מורים. מורה אחת שנאתי במיוחד ובכל הרשעות האכזרית של ילד החלטתי שעליה לסבול ממני לא פחות מהסבל שנפל בחלקי בשיעוריה המחרידים. לא עשיתי שום דבר לשם כך - רק אמרתי לה באופן ישיר ומעליב את דעתי עליה, וכך עשו עוד כמה מן התלמידים הטובים בכיתה. מובן, אם כן, שהיא הייתה אומללה למדי - אחרי הכול הייתה זו סתם אישה טובה ומסכנה, שרצתה ללמד ולא ידעה איך... למעשה רוב המורים היו אנשים "נורמליים", אך אין להשיב אגדה שנופצה...
יחסי עם תנועת הנוער הם פרשה שתמה רק בשנה שעברה. התהליך היה כדלקמן: יחד עם כולם הלכתי לתנועה כלשהי (בהתאם למדריך או למה שהציעו לנו שם). במשך כמה שבועות או חודשים הייתי "שרופה", אחר כך נרגעתי ובשנה שאחריה אפשר היה למצוא אותי בתנועה המתחרה. בינתיים ביליתי לי במחנות, טיולים, פיקניקים וקומזיצים - מה שהיה כמובן יפה ונעים.
כנראה שפשוט אינני מתאימה לשיטת העדר, שהיא הבסיס לכל תנועת נוער. אחד מזכרונותי המשעשעים ביותר מתקופת בית הספר היסודי קשור "בכנופייה". הייתה זו קבוצה ש(בדומה לפנתרים השחורים) תיעבה את החברה (מן הכיוון השני). היינו כ-10 בנים ובנות (עם כל הצניעות אפשר לומר - המוצלחים בכיתה). נהגנו להיפגש בשעות אחר הצהריים ובימי שישי. אך הנאתנו הגדולה ביותר הייתה לכתוב זה לזה פתקאות בכתב הסתרים שלנו ולשולחן בשיעורים.
כל זה עצבן והרגיז את השאר. אחדים נעלבו מתוך שלא הוזמנו, אחרים קנאו בנו, בעיקר כמה בנות, שטענו כי אנו לקחנו להן את "הבנים שלהן". למרות הרעש שקם מסביב לעניין הייתה ה"כנופייה" שינוי מרענן אחר שנים של ערב כיתה בימי ו', שם נאלצת לשחק משחקים טפשיים ולרקוד "בן לוקח בת" עם כל הילדים הטובים. לגבי למלה החינוכית "כולם" לא היית מעולם כל חשיבות. נראה לי כי באותם הימים הייתי באמת קשת-לב - הרבה בנים בכיתה העריצו אותי (אלוהים יודע למה), אך אני הכרזתי כי אינני מעוניינת בילדים קטנים בני גילי! בשנים האחרונות של בית הספר היסודי התחלתי לפתח תחבירים: רקדתי, עסקתי בקרמיקה ובאטיק, ניגנתי בגיטרה והתחלתי לצייר ביתר רצינות. כמו כן קראתי הרבה. הייתי כמעט תולעת ספרים. נדמה לי כי לפעמים הושפעתי מספרים יותר מאשר מדברים שהתרחשו סביבי. סופרי האהובים היו אלו שהעמידו כאידיאל את האדם האינדיווידואלי והיוצר - כרומן רולן וג'ק לונדון. עדיין אני אוהבת את ספריהם. איך שהוא תקופת בית הספר היסודי חלפה (עבורי). נערכה מסיבה גדולה ואנו השתוללנו עד הבוקר ו... זהו זה.
היה ברור לי שאלך לתיכון עיוני, שכן עדיין רציתי ללמוד (וחשבתי שזהו המקום לכך). הורי נתנו לי להחליט על כך - מובן שהם היו בטוחים בתוצאה.
אגב, ניסיתי להיזכר מה עשיתי בקיץ שלפני התיכון - כמובן, קורס אנגלית - ממש תענוג!!!
חיי ב-4 השנים האחרונות התנהלו בקשר הדוק עם בית הספר, הנושא את שמה של האישיות הדגולה "גרינברג" (מי זה???)
קשה הרבה יותר לספר על תקופה זו, שכן היא עדיין לא הסתיימה.
השנה הראשונה הייתה הרגועה שבכולן - המשבר המובטח של "מעבר" לתיכון לא התרחש. הלימודים עניינו אותי, אך עובדה זו לא מנעה ממני לשבת בירכתי הכיתה, לפטפט ולעשות חיים. לעתים זה די הפריע למורים. כך, בדרך מדעית מאוד, סיפרנו וציירנו גרפים שתיארו כמה פעמים בשיעור היה המורה לתלמוד אומר "ש... ש... ש..." הוא הגיע לשיאים של מאות פעמים(!).
ניסיון נהדר היה לי באותה שנה במחנה לנוער שוחר אומנות בירושלים. היה זה הרבה יותר מאשר לצייר במשך שעות היום. הייתה זו פגישה עם נוער מוכשר ומעניין מכל הארץ. במשך שבועיים חיינו בקרבה רבה ואחר כך המשכנו בקשרי התכתבות ופגישות. לאחר מכן אף פגשתי אחת הבנות בקברט ב...פריס.
הכיתה השישית הייתה נוראה לגבי - משעמם כל כך! הוכרחתי ללמוד נושאים ששנאתי, כאשר בעצם כבר ידעתי בדיוק מה רצוני ללמוד. כבר אז אהבתי ביולוגיה, ונראה לי כי זוהי מעין התעניינות בעולם ובמין האנושי, אך נחזור לבית הספר. חדלתי להכין שיעורי בית. בשיעורי הצרפתית למשל - היה לי ידיד בכיתה גבוהה יותר שלפעמים הכין בשבילי את השעורים. בדרך כלל אם הוא לא היה עושה זאת הם פשוט לא הוכנו. בשבילי הספיק ללמוד יום אחד לפני הבחינה (וזוהי אחת הסיבות שבגללן התנגדתי כל כך לשיטת הלימוד).
דעתי על בית הספר השתנתה בקיצוניות. לא חשתי שאני לומדת משהו. נראה לי כאילו העסיקו אותנו רק בדברים ארכאיים, לא חשובים, שאינם קשורים בחיים הסובבים אותנו.
בסוף השנה טיילתי עם משפחתי באירופה. לאחר קצת היסוסים (לא רציתי לקלקל להם את ההנאה...) הצטרפתי אליהם ומעולם לא התחרטתי על כך. זאת הייתה חוויה נהדרת. נהניתי מהכול - מהנופים, מהמראות, מהמוזיאונים עם יצירות האמנות של גדולי האמנים, (לא סבלתי את הכנסיות) ומהמפגש עם אנשים שהם כה שונים מן הישראלים.
כשיצאנו מהארץ נמשכה כאן מלחמת ההתשה בסואץ וחיילים נהרגו יום יום. היה זה מוזר מאוד לראות אנשים רגועים, אדישים, יושבים בגנים ציבוריים. פחות נעים היה לפגוש ישראלים בכל פינה. בפריס היו רק יפנים, ערבים ובני ארצנו היקרים.
חזרנו באנייה, שם היה נחמד מאוד. לא היה מה לעשות מלבד לרקוד בלילות ולשכב בשמש בימים. היה מעניין לראות איך אחרי יום או שניים של שיט כבר נמצאת בחבורה סגורה, עם פרשיות אהבה - אך זה נגמר.
היה טוב לחזור לישראל, אם כי היה קשה מאוד לרדת מהמעמד של תייר מפונק ולפתוח "שנה טובה חדשה" של שיעורי בית, בחינות, מסיבות יום שישי, סרטים במוצאי שבת וכו'.
וכך אנו מגיעים פחות או יותר, להווה.