אלבום תמונות
"פסיה! מי מכיר את פסיה?!" - ובאמת מי לא הכיר אותה, ולא שמע על תכונותיה באותה מסיבת פורים עליזה. עד היום שם זה מעורר חיוך אצל כל החברה.
אז היינו עדיין "ירוקים" במנין הצעירים, אך משה דאג לשתפנו יחד עם כולם בשמחת החג. היין נשפך כמים, צחוק רב נשמע, העליצות היתה גדולה.
מנחוח זה נתבשמנו, וציפינו להזדמנות הבאה שבה נוכל לשמח.
המענין הוא שנהוג לומר "משנכנס אדר מרבים בשמחה", והאמת היא, שהורגלנו לחשוב שמסיבת פורים חייבת תכנון רב, אך משה נהג להזכיר לנו בשמחתו הספונטנית מהי שמחת פורים אמיתית.
ידענו שמסיבת פורים, שמשה משתתף בה, תצליח: קריאותיו, ובדיחותיו הפכו אותו "לשם דבר" בחבורה.
ילדי המנין היו כרוכים אחריו, וכי יפלא הדבר?! הרי מי הרקיד את החברה וסחפם בהתלהבותו הרבה בחוצות רמת יוסף, ומי דאג לעניני ביהכ"נ כאלו היה זה ביתו וקנינו האישי?!.
לא פעם, צפצוף מכונית הייתי שומע בנוסעי בכביש, ופניו המחייכות הציצו מתוך המכונית הגדולה שלו. מצב רוחו הטוב היה ממש מדבק, אי אפשר היה לעמוד במחיצתו ולהשאר זעוף-פנים.
בהזדמנות ספר לי משה, שלא נמנה על "ילדי תנובה" ודרכו לא היתה סוגה בשושנים. להיפך, דרך מלאת חתחתים ורווית סבל עבר בילדותו, ורק בכוחות עצמו הגיע להישגיו בהווה. אליבא דאמת, קשה היה לחזות זאת בחיוכו הלבבי וממבטו השובב.
...באותו בוקר חמישי אפור, עצר אותי חבר בדרכי לעבודה ובשרני הבשורה המרה, לא האמנתי! סרבתי לחשוב על משה כעל חלק מן העבר, הרי המלים הנוראות ביותר לומר על ידיד אהוב - "הוא היה..."! האמת היא שבאותו רגע לא מצאתי בטוי אחר למכאובי מאשר: "מה, פורים בלי משה?!" -
האוזן סרבה לקלוט והפה נאלם דום, לוינו אותו לדרכו האחרונה. עמדנו דוממים ליד הקבר הפתוח, "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר" - מלים אלו לא נחמוני, להיפך, נוסף להן נופך טרגי ביותר.
משה היה קרוב אל האדמה בחייו, בעבודתו כגנן, הרי דאג לטפוח האדמה, הוא אשר דאג להפיח חיים באותם זרעונים ולהפכם לשתילי נוי המעטרים אותה - עתה הפך להיות חלק ממנה.
"מדוע הפרחים היפים נקטפים?
כדי להשתל בגנו של האלקים"!
יהי זכרו ברוך!