אלבום תמונות
חיוכו ודמותו הקורנת שמחה של חברנו מוישה הי"ד ניצבים לפנינו ודומה שהוא עדיין עומד ומחייך... לא פעם תהיתי על קנקנו של חיוך זה, שהיה ממש חלק מהותי של מוישה - חיוך שתרם לאוירה רגועה ושלוה לכל הנמצאים במחיצתו ולשמחת החיים של כולנו.
אמר הקוהלת: "שחוק אמרתי מהולל - ולשמחה מה זו עושה" (ב', 2). במקום אחר מצאנו אצלו: "ידעתי כי אין טוב כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו" (ג', 12). לכאורה בולטת סתירה מהותית בין שני ההיגדים הללו, שהראשון שבהם שולל את השמחה ואילו השני מעלהו על נס. העמקת הפרשנים תאיר לנו את שני הפסוקים.
בפסוק הראשון מובעת התנגדות לשמחה המתמקדת בארציות, בקנייני העולם הזה ובהיגררות אחר תאוות חולפות. בפסוק השני מחייב קוהלת את השמחה הקשורה לעשיית הטוב, את השמחה הפנימית-האמיתית הנובעת מלימוד תורה וקיום מצוות, בבחינת: "פיקודי ה' ישרים - משמחי לב".
רבנו אלימלך בר-שאול זצ"ל בספרו "מן הבאר" (עמ' 279-278) מציין "שבשעה שאדם מישראל מתמלא שמחה פנימית-אמיתית הריהו חוזר בזה אל מצבו הטבעי הנשמתי. הוא יוצא מן השבי של תמרורי שעה ומצב, שהם בשבילו בלתי טבעיים ובלתי נורמאליים, שהם בשבילו גלות נוראה, - והוא חוזר אל עצמיותו, אל טבעו, אל נשמתו, אל עולמו... בשמחה הפנימית-האמיתית, השמחה של תורה, לא רק שאין האדם שוכח בה את עצמו ועולמו, אלא להיפך, לאורה של השמחה האדם מגלה את עצמו ועצמיותו, ואת כל עולמו הפנימי. האדם חוזר אל נשמתו, אל אמיתות טבעו. השמחה ממרקת את כליו ומעוררת את חושיו, מחדדת את שכלו ומרעננת את לבו. הרי שהיא מחזירה לאדם את חייו המלאים. את עצמו אל עצמו".
כנראה ששמחתו של מוישה היתה מכוונת להחזיר את עצמו אל עצמו. ואמנם רבות ראינוהו עוסק בשמחה של מצווה. היה פעיל מאוד במנין הצעירים ברמת-יוסף והשקיע מרצו ומיטב הבנתו לביסוס בית-מקדש-מעט זה אשר בשכונתו. היה פעיל בענייני ציבור שלא על מנת לקבל פרס. רבות נסתייענו בו בפעולות חזו"ן (חוג זוגות נשואים) ובעוד פעולות רבות. שימח את לב חבריו בכל מפגש רעים והשמחה היתה טבעו, נשמתו, עולמו.
משפחתו, חבריו ומוקיריו איבדו מעיין בלתי-נדלה של שמחה, ואילו מוישה ישחק עם הקב"ה, כשנאמר במסכת שבת (דף ל' עמוד ב'): "ולשחוק אמרתי מהולל - זה שחוק שמשחק הקב"ה עם הצדיקים בעוה"ב".
ואולי בזכות חיוכו יבלע המות לנצח?!