אלבום תמונות
הימים הם ימי קיץ 1949. זה עתה הוקמה המדינה ושרידי יהדות צ'כוסלובקיה עוזבים בהמוניהם את "מולדתם" כשפניהם מועדות ארצה. בראש מחנה העולים עומד הדור הצעיר אשר מתארגן בתנועות הנוער למיניהן ועולה במסגרת "עלית הנוער".
היום המיוחל מגיע גם לקבוצה שהתארגנה במסגרת צעירי אגודת ישראל ובתחנת הרכבת בברטיסלבה (פרסבורג) נפגשים ששה נערים. ההתרגשות גדולה. המלוים כה רבים עד כי קשה לדעת מי הם הנוסעים ומי מלויהם בלבד. לפתע מציגים בפני ילד תכול עיניים, בלונדיני, חייכן וסמפטי באופן מיוחד, אשר גם הוא משתייך לקבוצתנו. לידו הוריו הנרגשים שבאו ללוותו ואחיו המבוגר ממנו במספר שנים.
היתה זו פגישתי הראשונה עם משה (רובי) שטיינר הי"ד, והיתה זו תחילתה של תקופה בת שלוש שנים נפלאות בהן שהינו במחיצה אחת במוסד "סנהדריה" בירושלים. בשנים אלו למדתי להכיר את משה על כל תכונותיו ומעלותיו, אשר ברבות הימים - כאשר שוב לא היינו ביחד - התפתחו לקווי אופי בולטים כל כך בחיובם.
אך נחזור נא לאותו מעמד בתחנת הרכבת. התכונה גדולה. הורי וקרובי כל הילדים עוסקים בהוראות אחרונות לקראת הנסיעה, וב"חלוקת תפקידים" בין הנערים. תפקידים, שכללו פעולות הקשורות בנסיעה כגון שמירת חפצים "קולקטיבית", פקוח על כללי הזהירות בנסיעה וכיו"ב. הייתי המבוגר בקבוצה והופתעתי להווכח שהורי משה הי"ד מציעים גם אותו - ילד שבקושי מלאו לו אז תשע שנים - כאחד המועמדים לאותם התפקידים. אמו של משה תבלח"א, שהבחינה כנראה בתמהוני, הגיבה בהדגשה: "אפשר לסמוך עליו".
"...אפשר לסמוך עליו" - עד היום מהדהדות המלים באוזני - ומפליא הדבר עד כמה נכונה היתה הקביעה של האם לצורך אותה שעה, ועד כמה איפינו מלים אלה את משה הי"ד בהמשך דרכו בחיים. אפשר היה לסמוך על משה בכל עת ובכל מצב. הן כאשר הדברים נגעו בין אדם לחברו והן כאשר נגעו לו - בין אדם למקום.
כבר באותה תקופה הצטיין משה בין חבריו בנועם הליכותיו, ביחסי כבוד למוריו וביחסי חברות ורעות לכל אלה שסובבו אותו. באישיותו הנעימה ובפקחותו משך אליו תמיד תשומת לב. לא זכור לי מקרה שאיש זר שראהו, ויהא זאת לראשונה ובמבט חטוף בלבד, לא יתענין על זהותו של "הילד הנחמד הזה". משה תמיד בלט.
ונזכר אני באפיזודה קטנה אשר אולי תמחיש במקצת את תכונותיו ותעיד על אופיו. כמידי כל סוף שנת הלמודים, כן גם באותה שנה - אם אינני טועה היה זה ב-1951 - התכוננו, קבוצה מילדי המוסד לטיול השנתי. אחת "הבעיות" שעמדה בפני המדריך היתה בחירת החניך אשר ישא ויהא אחראי לתרמיל "עזרה ראשונה". ואין לזלזל ב"חשיבות" הרבה בה התיחסו הילדים לבחירה זו. ואכן, אך טבעי היה שהתפקיד הוטל על משה למרות היותו אחד הצעירים בחבורה, והדבר לא היה לנו להפתעה. אולם מי שלא ראה את כובד הראש, הרגשת האחריות והרצינות בהם מילא הילד הזה את תפקידו, לא ראה ילד רציני מימיו. משה ויתר בטיול על משחקים ושעשועים, נמנע מכל השתובבות עם חבריו (למרות היותו ילד ער ומלא מרץ) ובמשך כל הזמן לא מש מקרבתו של המדריך, כי... הרי מופקד היה על התרמיל, אשר תוכנן אולי ידרש בכל רגע, ואין זה דבר של מה בכך בעיני הילד הזה...
ובאשר לדברים שנגעו למשה אישית - בין אדם לקונהו - אין אלה דברים פחות מרשימים, אם כי גם כאן הנאמר הוא מעט מזעיר. משה הי"ד נולד בתקופה הסוערת והאיומה של השואה ושקיעתה של יהדות אירופה. כבן לאותה תקופה השתדלו אמנם הוריו להקנות לו חינוך חרדי, אך ידיעותיו במקצועות היהדות נפלו בהרבה מן המקובל אצל בני גילו. הדברים הגיעו לידי כך שבתקופה הראשונה לשהותו במוסד "סנהדריה", לא היתה כתה שהתאימה לידיעותיו והוא נשלח ללמוד בכתה מתאימה לו במוסד אחר. אך הדבר לא היווה עבורו בעיה. גישתו הרצינית והיסודית בלטה גם כאן. לא עבר זמן רב ומשה השלים את הפיגורים.
ושוב עולה בזכרוני מעשיה קטנה, שגם היא תשפוך מעט אור על אשיותו שהתגבשה כבר אז, בשחר נעוריו. מוסד "סנהדריה" שוכן בשכונת קטמון בירושלים, שכונה אשר לאחר מלחמת השחרור אכלסוה מפוני העיר העתיקה של ירושלים שנמלטו על נפשם מפני צר ואויב. ברובם היו אלה יהודים ירושלמיים עבדקנים, עם נוער ירושלמי תוסס מהישוב הישן. ואותם נערים ארגנו כל ליל שבת למודים בבית הכנסת השכונתי - כפי שהיו רגילים לכך קודם לכן בעיר העתיקה. בלמודים השתתפו זקני העדה, וגם מבין ילדי המוסד היו שלקחו חלק. שררה שם אוירה יהודית חמה, וליד כוס התה או הקפה היו כאלה שנשארו ולמדו עד חצות, וכאלה שהאריכו בלמודים עד אור בוקרו של יום ששי - "משמר" שלם.
וכאן, רואה אני לעיני אותה חיבה ואהבה מקרינה חום בה הביטו, שוחחו ולמדו היהודים האלה עם הילדון הבלונדיני, תכול העינים ומגודל ה"צ'ופיק" - משה. ובאחד מלילות אלה, בשעה מאוחרת ניגש אל משה איש מבוגר ובלטיפה רכה על ראשו שאלו, מדוע אין הוא הולך לישון, ותשובתו היתה בבחינת... הזמן קצר והמלאכה מרובה, והילד אז כבן 10 בלבד... כאילו ראה את הנולד...
זכרו של משה, שכל הנאמר אינו גם מעט מזעיר ממה שניתן להאמר על אישיותו, ישאר חרוט בזכרון מכריו, ידידיו וחבריו הרבים שכל כך אהבוהו והעריכוהו. יהא זכרו ברוך, ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים.