תליק לא חזר הביתה, לבית במושב,
הבית ששני עצי הדקל הם אחד מסימניו.
תליק לא חזר הביתה, אל אבא יוסק'ה,
אמא חנה, והאחיות נירה ושרל'ה.
תליק גם לא יחזור,
אך אנחנו אותו תמיד נזכור
כילד חייכן, וחבר נאמן,
שאהב אותנו, את קבוצת "פלג" בביתו לארח
בדיוק אחרי שפירות מחצרות השכנים הספקנו לפלח.
אני זוכרת את אותן התאספויות ערבי שישי
במועדון או במזכירות על המדרגות,
ואת הטיולים בשבת בפרדסים ובשדות.
במיוחד אזכור איך מכל הקבוצה, דווקא אתה התעקשת אותי ללוות, התגברת על הפחד מהחשכה,
רק בכדי שאגיע לביתי המרוחק בבטחה.
כעת אספר לך כי כל ילדי הקבוצה הורים לילדים,
ורובנו אף סבים וסבתות לנכדים.
ואתה, אתה בזיכרוננו לנצח תישאר,
אותו הילד שתמיד היה שם כחבר.
מספרה של רות צור -
"לא טינה לי אלייך מולדת
אך סלחי לי על דמע וכאב,
כי אותו שאספת אל חיקך,
עוד דובב עוד דובב."