סמל שמואל ישעיהו ז"ל

שמואל, בן שדה וישראל, נולד ברחובות ב-18.8.1952. ההורים עלו ארצה בשנת 1949 עם תום מלחמת הקוממיות. עליה זו נקראת "עליית מרבד הקסמים".
בתחילה נתקבלו ככל העולים במחנה העולים בעתלית, ולאחר מכן עברו לגור ב"עין כרם", אשר בקרבת ירושלים. לאחר כשנה עזבו את מקום מגוריהם בירושלים, ולאחר שחסכו מעט כסף קנו אדמה ברחובות, והקימו צריף קטן ודולף.
שאול, אחיו, מספר: "היינו אז ארבע נפשות (כולל ההורים) והנה מה רבה הייתה השמחה, לאחר שבע שנים ללא פרי בטן, ילדה אמי בשנת 1952 את שמואל. כידוע בעדות המזרח, משפחה ללא בנים היא כלא משפחה".
כבר בילדותו סבל שמואל רבות. כאשר היה בן ארבע וחצי, החל שמואל צולע ברגלו הימנית, והוא הוצרך ללכת עם "מכשיר", אשר הרופאים המליצו עליו. מובן שמקרה זה גרם להורים מורת רוח רבה.
התקופה ההיא ידועה כתקופת הצנע, בה הייתה האוכלוסייה מוגבלת בצריכת מזון. מה עוד שלאחר מקרה זה ההורים חיו מהיד לפה וחסכו מעט כסף, בכדי לשלוח את שמואל אל טובי הרופאים, למען יוכלו הצילו מחולי זה. אך לאחר טיפול שנמשך כארבע שנים, החליט האב להסיר משמואל את המכשיר, וזה רק לאחר ששמואל מאס בו, ואכן למרבית הפלא שמואל החלים מחולי זה בהיותו כבן שמונה.
כל מאודו של שמואל להצטיין במקצוע הספורט, במשך כל שנות חייו, נבע בשל נכותו הזמנית ברגלו, ורצונו העז להוכיח את יכולתו האמיתית כפי שהוא הרגיש. שמואל הצטיין בהישגיו הספורטיביים בבית הספר היסודי, ולאחר מכן גם בתיכון, בריצות ובמשחקי הכדור השונים.
בילדותו ניכר היה שמואל בעליזותו, ופניו העלו תמיד חיוך של אושר, סבלנות והסתפקות במועט. "חיוך שהובע תמיד, והיום נותר לנו לראותו רק מעל גבי תמונות".
בימי החופש בילה שמואל בקייטנה, שארגנה קבוצת איל"ן ברחובות, יחד עם כל חבריו נפגעי שיתוק ילדים. לשם היה הולך בשמחה, וחוזר הביתה מלא רשמים וחוויות. בבגרותו ידע שמואל להעריך זאת היטב.
עוד בבית הספר היסודי נתגלה שמואל כבעל "ידיים מקצועיות" אשר עשה עבודות נגרות יפות למדי. שמואל היה ער לכל הבעיות המקצועיות שצצו בבית, תיקונים קטנים בתחומי החשמל, נגרות ומסגרות, והיה מתקנם ללא עזרת בעל מקצוע. ומובן שהיה ממונה על התיקונים היומיומיים בבית. עוד מקטנותו שאף שמואל לדעת יותר ויותר, ואם נתקל בבעיות קשות לא היה עוזב אותן עד שידו הייתה על העליונה.
שמואל סיים את בית הספר היסודי, ומאחר וביתנו הוא בית מסורתי-דתי, הורי מצאו לנכון לרשום אותו לבית הספר התיכון הדתי ברחובות (תד"ע - תיכון דתי עירוני). שמואל היה חביב על כולם בבית, בשכונה ובבית הספר. כך רכש לו לידידים לא רק את חבריו לכיתה ולשכונה אלא אף את מוריו ומנהליו.
כשהחל שמואל ללמוד בתיכון, רכש לו גם שם ידידים רבים. אשר מילאו ביתנו תמיד, בילו יחדיו גם לאחר הלימודים, אם בעזרה בהכנת שיעורי הבית, או באפשרויות הבידור השונות, סרט או משחקי כדור. בבית הספר התיכון, נתקל שמואל בקשיי לימוד השפה האנגלית, אך הוא לא עמד מנגד. הוא ניסה תמיד בכוח רצונו ללמוד אנגלית, אם בעזרת חברים ואף בשיעורים פרטיים, ואילו ביתר המקצועות התגבר שמואל ביתר קלות.
אפשר לראות את הישגיו של שמואל בלימודים בתוצאות תעודת הבגרות, בה זכה, ואילו מבחינה חברתית אפשר לראות זאת לפי אוסף תמונותיו. אכן, שמואל ידע להעריך היטב את משמעות התוצאות של תעודת הבגרות לגבי עתידו, ואשר רק הן יפתחו לו פתח מכובד בתוכניותיו לעתיד. "אני זוכר" מספר שאול "ששמואל ישב ולמד ימים ולילות, לפני בחינות הבגרות. אז לא ידעתי להעריך את זה נכונה, רק לאחר שגם אני הצטרכתי לעמוד בפני מבחנים אלו, שנה לאחר מכן, ידעתי עד כמה גדולה הייתה שאיפתו של שמואל להצליח בבחינות הבגרות.
בחופשות הקיץ הארוכות, שמואל לא שכח את חבריו מקטנות, בילה איתם שעות רבות בקייטנה, וברגע שראה את עצמו די מבוגר ומוכשר להדריך את חבריו, נפגעי שיתוק ילדים, התנדב לצוות המדריכים ועשה מלאכתו באמונה.
בשעותינו הפנויות, שמואל ואני היינו חברים באגודת הספורט הדתית "אליצור" רחובות, ובאגודה זו שיחקנו בענפי הספורט כדורעף וכדוריד. היינו הולכים מדי שבוע בשבוע לאימונים ולמשחקי הקבוצה, וזאת לא על חשבון זמן הלימודים, או הכנת שיעורי הבית. תמיד ידענו לארגן את סדר היום כך שהאימונים והמשחקים לא הפריעו לנו. אגודה זו התפרקה עם גיוסם של כל החבר'ה לצה"ל, ועקב אי-בואם של שחקנים חדשים".
"עוד בהיותו בתיכון", מספר שאול, "שמענו מפיו של שמואל על חלומו להיות טייס, וכבר נרשם למועדון גדנ"ע אויר ברחובות, בו היה חבר פעיל ארבע שנים. ובחופשים עבר שמואל קורסים שונים, שבהם השתתפו חברי מועדון גדנ"ע אויר מכל קצות הארץ בבסיס חיל האויר, סיים בהצלחה את קורס ההדרכה ואף עמד בבדיקות הרפואיות לקורסי דאיה וטיס, אשר התבטלו מסיבות שונות.
בהיות שמואל בשמינית, קיבל הזמנה למבדקי טייס, ועמד בהם בהצלחה. לאחר מכן קיבל מספר הזמנות נוספות, ושוב התייצב שמואל לבדיקות. אך הוא לא קיבל תשובה. והנה מועד הגיוס קרב ותשובה אין. אז החליט שמואל שהוא מתנדב לצנחנים.
ההורים רצו להניאו מרצון התנדבות זה בטענה שהוא לא מתאים מבחינה רפואית, אך שמואל עמד על שלו, ורצה לשרת את מדינתו בהיותו בצנחנים. אכן שמואל התנדב לצנחנים, אך גם פה רצה שמואל להתבלט בכושרו הגופני הגבוה, וזאת בשל חרפת נכותו, אשר עמדה לו מנגד. והנה שמואל השיג זאת.
מפקדיו וחבריו לנשק יעידו על כך. שמואל התגלה כבעל כושר גופני גבוה, אשר בעת הריצות והמסעות הארוכים נחלץ תמיד לעזרת הכושלים. אני מוצא לנכון לציין שאף פעם לא שמעתי משמואל תלונות על האוכל או על המפקדים בצבא, תמיד קיבל פקודות וביצעם בשתיקה, מבלי להרהר פעמיים אם לבצעם או לא.
כשהיה שמואל חוזר מן הצבא לחופשת שישי שבת, הייתי ניגש אליו ולוחץ לו יד, ע"י לחיצת ידיים זו הבענו את אהבתינו וגעגועינו זה לזה. במשך השבועיים אשר היה אי שם בארץ, הבית כאילו חש בחסרונו והכל היה אפל וקודר, אך כשהיה שמואל חוזר הביתה לחופשה, הבית היה מלא אור ושחוק.
בבוא אותו יום, יום שלישי 29.4.71, אשר המיט פחד וחרדה על משפחתינו, כשנודע לנו מפי קצין העיר, ששמואל נפצע קשה באימונים בהרי יהודה, כל המשפחה נזעקנו מיד אל חדר ההתאוששות, אשר בבית החולים "הדסה" בירושלים. אך באותו יום לא ניתן לנו (האחים) להיכנס לחדר ההתאוששות, ורק ההורים קיבלו רשות כניסה.
ההורים יצאו מלאי פחד ורעדה, והזילו דמעות מהמחזה שנתגלה לעיניהם: את שמואל שוכב על מיטה, וצינוריות רבות מחוברות לגופו. למחרת ניתן גם לנו, האחים, לראותו. אך נכנסתי אליו ועמדתי ליד מיטתו של שמואל, הוא לחץ את ידי בחזקה, כן, אותה לחיצת יד אשר הייתי זוכה לה כאשר היה חוזר מהצבא, והפעם מעל מיטת חוליו.
לדבר הוא לא היה יכול בשל פציעתו הנוספת בסנטרו, אך עמד לרשותו פנקס, והוא שאל אותי מספר שאלות שכתבן בפנקס. כגון: מתי יערכו בחינות הבגרות שלי?, כיצד הגיבה אמא בעת קבלת הידיעה? כשנפרדתי ממנו, שוב לחץ לי את ידי, ואף הוסיף לי קריצת עין.
יצאתי מחדר ההתאוששות בחיוך קל, והודעתי להורים שאין להם ממה לחשוש. ההורים החליטו להישאר בימי שישי ושבת בבית החולים, על מנת שיוכלו לבקר את שמואל מדי פעם. ואכן הם נכנסו אליו, ובאחת הפעמים, שאל שמואל את אביו האם הוא התפלל בכותל? ואת אימי "איפה אכלת?, איפה שתית?, איפה ישנת?" כן, אפילו במצב כזה נואש לא שכח שמואל את הוריו, ודאג לצרכיהם.
בעת פגישותינו את שמואל מעל מיטת חוליו, הובהר לנו היטב ע"י שאלותיו של שמואל אודות מצבו, כי רצונו עז להחלים מהר, ולשוב ליחידתו, אך מהשמים רצו אחרת ושמואל . . .
ביום ראשון 2.5.71, כ' אייר תשל"א, חזרתי הביתה מבית הספר, טרקתי את הדלת מאחורי, לפתע נפתחה הדלת שוב, ללא הודעה מוקדמת. אני ניגש לראות מי בא. והנה הורי נכנסים הביתה, הספקתי עוד לראות שהבעת פניהם קפאה לפתע, אולי כדי לא להבהילני. אך אני עמדתי מיד על המתרחש, ושאלתי אותם אם זה הסוף? אבי הינהן בראשו.
אכן כל התקוות שאחי יחלים במהרה ויחזור ליחידתו נגוזו. ורק הכאב נשאר. מה עוד שאחי הנוסף ושתי אחיותי, היו כבר בדרך ירושליימה, וכוונתם היתה לבקר את שמואל, אך בהגיעם לביה"ח, נודע להם רק שם אודות פטירתו של שמואל.
לא האמנתי ששוב לא אזכה לראותו, את אחי שמואל. היאך היה רק קודם ליד מיטתי, שחקנו יחד, ואף רבנו. עכשיו נותר ממנו רק זכר, תמונות בלבד, כל המושגים על החיים ועל המוות נשתנו אצלי. החלה מנקרת במוחי השאלה: כיצד זה אדם חי ולאחר הוא מת? קשה להתרגל לעובדה זו וקשה כפליים לתפוס אותה.
כאשר אני פוגש בבעלי הכומתות האדומות, אני מחטט בפרצופיהם, אולי אמצא ביניהם גם את אחי, אחי שמואל.
עדיין אינני יכול להאמין שאכן יותר לא אראה את שמואל, אך המציאות טופחת על פני, שמואל לא בא הביתה זמן רב...לא...לא...
שמואל הובא למנוחת עולמים בבית הקברות ברחובות.