טוראי אורון בנימין ז"ל

תל-חי!

בוקר טוב, רונית. אם הבוקר טוב, סימן שעודני חי. (ברכת תל-חי עזרה לי). צניחת לילה היא חויה בפני עצמה. ישבנו על מסלול ההמראה חגורים למצנחים וחיכינו למטוסים. בינתיים, סביבנו מראות נפלאים וחדשים. מטוסי סילון ממריאים ונוחתים ברעם מחריש אזניים כשאורות אדומים וצהובים מנצנצים על כנפיהם וגופם. המסלולים רבים הם ולכל הכיוונים, ומסומנים משני צדיהם בפנסים כחולים ואדומים, כמו קרנבל רציני וסולידי, ובצידי המסלולים יושבים הצונחים בשורות ארוכות וישרות. יושבים כולם בשתיקה רצינית מהולה בפחד קל מהבלתי נודע של הלילה האפל, או פוצחים בזמר שקט ועמוק. הלילה זרוע כוכבים, מוכתם במעט והקור חודר לעצמות. והנה הם באים, נחתו, ונוסעים באטיות על המסלול. 3 מטוסים מטפוס ישן (דקוטה) אך מהימן. די גדולים. מפלצות הענק מתקרבות אלינו, גופם במרכז המסלול ומוטת כנפיהם מעל ראשינו בצידי המסלול. המטוסים עומדים ומנועיהם ממשיכים לפעול. הפרופלורים מסתובבים ועושים רוח חזקה ואם עד עכשיו חדר הקור רק לעצמות, הרי עכשיו הגיע הקור לאני-לא-יודע-לאן, ונהיינו סגולים מרוב קרה. ראשוני הצנחנים החלו פוסעים בשורה לעבר המטוס ומטפסים. אנחנו ממקומותינו רואים רק את רגליהם (הכנף מסתיר את חלק גופם העליון).
המכנסיים מתנפנפות ומתנפחות. כלפי חוץ חיוכים והלצות, אבל פחד סמוי מסתתר בלב. עם המטוסים האלה מתקופת עליה ב' והחיילים הרציניים והשירה הנמוכה, רוח וכוכבים, יש אוירה כאילו אנחנו 21 שנים לאחור, בתקופת המעפילים. קיצורו של ענין - המראנו, קפצנו ...כמובן שבמקום לנחות על החולות הרכים נחתתי בדיוק על הכביש שעובר במרכז השטח, כביש כורכר קשה וזרוע אבנים לא נעימות. אני לא יודע אם התגלגלתי כמו שצריך הפעם (כנראה שכן - שאם לא, הרי צריך הייתי לשבור כמה רגליים, גב או משהו) בכל זאת החבטה היתה עצומה בכל צד בגוף (פרט לראש הפעם) (אם כאב הצד, כנראה שבאמת התגלגלתי טוב, כי הגלגול נעשה על הצד והעלאת שוק, ירך, ישבן והעברת רגליים).
כאמור היה פליק רציני, שכבתי איזה חצי דקה על הקרקע הקשה, וריחמתי על עצמי, לאחר מכן תפסתי במהירות את המצנח, נפגשתי עם כפיר שצנח לא רחוק, ויחד חזרנו לנקודת המפגש.
מקווה שיהיה לי סוף שבוע, שנוכל לעשות הכרה עם עצי המבחן שלך.
מה שלומך רונית? אכלת טוב הבוקר? כוס קפה ואיזו פרוסה מרוחה. חצית את פינת הדשא ליד השיח, פסעת בצעד מעכס, בצעדיה המיוחדים של רונית לוי הברוזונת. מגיעה הפסקה, את נשענת על העמוד ותוהה לעבר הדשא. ואני רואה מלמעלה את השביל המקריח בין גושי הצמות, או "מברוזת" לעבר הפנימיה עם ספרים תחת "שיית הבכי" לשתות כוס הקפה של הפסקה.
תאכלי בנימוס היום, כי אני בוחן אותך בכל תנועה משולחן הרפתנים, את מורידה עיניים, זה יפה.

להתראות רונית, אורון.