כל חוויה או פעילות - רשומו של אורון היה עליה.
לפני הטירונות נשארתי מרותק שבת. לפני היציאה הביתה, ניגש אלי אחד החבר'ה - אורון שמו, ושאל אותי אם ברצוני שהוא יודיע משהו להורי באמצעות הטלפון. לאחר מכן החלה הטירונות. אורון שטף כל בוקר את החדר, כתב מכתב לחברתו והספיק להכין מסדר בוקר, כפי שכולם עשו זאת - היה לו מרץ בלתי נדלה.
איך הוא הגן על אחד החיילים שהחבר'ה התנכלו לו וצחקו עליו - אורון הפך אותו לחברו הטוב והתקיף כל אחד שניסה להציק לו. גם יום הספורט שנערך בסיום הטירונות, ספג מהאישיות של אורון, אשר השתתף בכמה מקצועות ועזר בהשגת הניצחון. כאשר הגענו לקורס צניחה, הוא היה כבר בעליו של הנשק המחלקתי - מ.א.ג. ולא בכדי קיבל דוקא אורון נשק זה. ובמסע לקבלת הכומתה האדומה שלאחר קורס הצניחה מתל-נוף לגבעת התחמושת, אורון לא חדל לדחוף את החבר'ה בעליות ולעודדם וכשהרגיש שאנו "נשברים", הוא החל לרוץ יחד עם האלונקה וסחף את כולנו עימו.
תקופת קורס הנהיגה היתה תקופת רגיעה שבילינו במרכז הארץ. אורון סיים את הקורס במהירות, אך גם לאחר שיצא לחופשה הוא בא לבקרנו וגם את "החבר'ה שנשארו בבקעה" לא שכח. "אמון הלוחם" היה שלב של טרטורים ומאמצים פיסיים. אורון הוכיח עצמו כחייל טוב מאוד וב"קדרים" (טרטורים) המעייפים והקשים ביותר לא חדל לחייך, לצחוק ולעודד את החבר'ה שעמדו להישבר. ואוי לו למי שלא היה עומד בזמנים - הוא היה זוכה לבעיטת דרבון מאורון.
בהמשך, התחלנו בעבודה המבצעית, עלינו כמה חבר'ה להרי חברון, לשם עבודה מסויימת. בין השאר, הריצו אותנו עם "פצועים מאולתרים". אורון סחב את ניסים דן. שאר החבר'ה כבר עמדו להישבר, אך שניהם לא חדלו מלצחוק ושמרו על מצב הרוח, למרות הקושי.
לאחר מכן, הירידה לבקעה, לעבודה השגרתית ובכל פעולה ומעשה, מורגש חסרונו.
אפרים