היה זה באחד משעורי הספורט הרבים ב"תיכון", אותו שיעור, די מפרך, הוקדש לריצה ארוכה, לא כל-כך נעימה. החילונו רצים מסביב למגרש, כשלפתע "נצמד" אלי נער בלונדי, מוצק מאוד ומהיר מאוד, והחל לעודדני.
הבטתי בו, נער בלתי מוכר, שמראהו לא אמר לי מאומה. בהמשך הדרך ניסה להתחרות כדי לגרותני להגביר.
מקרה זה, שהוא הפגישה הראשונה שלי עם אורון, מצביע בערך, על אופיו והתנהגותו בהמשך הדרך שהיתה משותפת לנו. כבר בתחילת דרכינו בצבא, בבקו"ם, כשהתקיימו בדיקות הכושר לצנחנים, יעץ לי לעזור לאחרונים ולדחפם, מאשר לרוץ קדימה.
הדבר התבטא יותר בהמשך - בטירונות, ימי הריצות והמסעות המפרכים. טבעי היה לראות את אורון "צמוד" לאחד החלשים, דוחפם ומעודדם. אט-אט החל רוכש את הערצתם של החברה ואף הפך לדמות המרכזית שבמחלקה.
היו שראו בו דמות כריזמטית, והיו שראוהו כ"עושה הצגות", מנסה דוקא להגן על החבר'ה שהפכו "מטרות" לחיצי החברה וסוחב פצוע כפול מכולם. פשוט קשה היה בתחילה להאמין שאכן הוא עושה זאת מתוך רצון כן. ולכן הרושם שהתקבל אצל כמה חברה היה, שהתנהגותו מזוייפת. אך אנו הבנו מכבר ש"הצגות" אינן מחזיקות מעמד בשעות לחץ ואילו התנהגותו יוצאת הדופן, לא רק שאינה נשברת בתנאי הלחץ של הטירונות וימי האימון לוחם, אלא באה לידי ביטוי ביתר שאת. מעתה ואילך הכירו כולם בהשפעתו החזקה על המחלקה כולה.
כמובן שאז, אף אחד לא הודה בפה מלא שאכן אורון הוא מנהיג המחלקה ופשוט קשה להודות בזה, אך בעצם לא היה צורך בכך, כי כולם הכירו בתוך תוכם עובדה זו. אף המפקדים הכירו בעובדה וכשרצו לרפות את ידי המחלקה מהתמרדות, פגעו באורון וזה היה די כדי להחליש את רוח ההתמרדות וההתפרקות. כשנהרג אורון, הורגש שהמחלקה נשארה מיותמת, כשאחד מעמודי התווך שלה התמוטט ולעולם לא יוכל לבוא אחר בחלל העצום שהשאיר.
טרם דוד