בעוד כשבוע ימלאו שש שנים לעליתנו ארצה ולרוחמה והפעם נחוג את המאורע בלעדיך, ארמיקו!
מתקשה אני להאמין שאנו עומדים פה ומעלים את זכרך. 30 ימים עברו והחלל שהשארת אצל כולנו לא התמלא ולא יתמלא לעולם.
אני זוכר אותך בתנועה בחוץ לארץ בצעדיך הראשונים. בשקט ובהופעתך הצנועה נטעת בנו הרגשת בטחון. הרגשה זו לא פסקה ללוות אותנו לאורך כל השנים עד הרגע שנלקחת מאתנו בצורה כל כך פתאומית.
כאן ברוחמה, היו לך יחסים יפים וטובים עם כל החברים. כולם אהבו אותך - גדולים כקטנים. כן קטנים! תמיד רצת עם סוכריות ודברי מתיקה אל פעוטות חברי הגרעין. חביב היית עליהם, מעין "דוד" של כולם.
והנה פתאום, הלכת למילואים ויותר לא ראינוך. הגורל האכזרי רצה שדוקא בגיל צעיר כל כך תלך מאתנו...
אנו נזכור אותך תמיד.
חגי