"לא אחת פגשתיו בשעות המוקדמות של הבוקר", כתב מפקדו עליו, "כאשר חגור-הקרב מונח עליו, על כתפו ה'עוזי' ומכשיר הקשר על גבו. לאחר ה'בוקר טוב' המבוייש שלו הייתי פונה אליו בשאלות אירוניות כגון: מה קרה, בועז? פרצה מלחמה?' או : 'אתה סובל מנדודי שינה?' וכו' - ותשובתו תמיד היתה קצרה ותכליתית, משהו מעין 'איני יודע! כאשר מתחיל מרדף מישהו מוכן להיות ראשון בין הקשרים לצאת ולא ייתכן שיהיה מירדף ואני לא אשתתף בו'. לעתים הייתי מנסה להבהיר לו שבעניין זה יש תכנית ומי שנקבע להיות בכוננות הוא יצא. פעמים מספר התחנן בפני וביקש שארשה לו לצאת לכל מירדף. אך את הסברי לדחיית בקשתו לא היה מוכן לקבל בשום אופן... לעתים הייתי פוטר אותו בחיוך מסויים ומנסה להבין מה מריץ את הבחור. באחת ההזדמנויות, כאשר כבר עמד לעלות על ההליקופטר, הודעתי לו כי במקומו אני לוקח קשר אחר. אז ראיתי מהו עלבון ; מושפל-ראש עזב את המקום כאילו חרב עליו עולמו. למעלה משבועים לא היה יכול הביט בעיני. עד אותו מקרה לא תיארתי לעצמי מה עז רצונו ומה גדולה מידת הקרבתו. היה זה זמן קצר לפני המירדף, שלגביו היה האחרון, אותו מירדף אשר בו קיפדו את חייהם שלושה מטובי היחידה כתוצאה מפגיעותיהם של רסיסי רימונים וכדורי מרצחים מוגי-לב, שלא היה בם העוז להילחם פנים אל פנים, מרצחים שמצאו להם מסתור במערת סלע (ששימשה מקום מגורים למשפחה מקומית) ומאחורי גבה של אשה מינקת, זאטוטים ובלויי סחבות ופלח תמים-מראה, שהתיימרו כלא-יודעים על הימצאם של חוליית המחבלים במערה... את העובדה שבועז איננו אין לשנותה, אך רוח לחימתו, העזתו, עצמת ומידת הקרבתו ישמשו דוגמא לכל אותם שהכירוהו - ונפילתו - נר תמיד לכל אותם שעדיין מחזיקים בנשקם".