הליכה רשלנית במקצת, אך בוטחת
בלורית כהה, מתולתלת
עיניים שחורות, שוחקות
חיוך כן...
לדבר על שמואליק בלשון עבר, נשמע כבלתי אפשרי, שהרי הוא היה אופטימי כל כך, האמין בחיים ובאנשים, ונהג להרגיע את כולם שאין צורך לדאוג, שהרי יהיה טוב...
גדלנו יחד, ולמרות שלא תמיד היטיבו החיים עמו, לא התאונן ולא התמרמר. להיפך, תמיד השתדל לעזור לך ולהשאיר בך הרגשה שאתה חייב לו משהו, אלא סתם ככה מתוך פשטות וטוב לב. אם אפשר לעזור, מדוע לא?
בפשטותו, בכנותו, בגישתו הלבבית והישרה העניק לנו את ההרגשה, כי אפשר לבטוח בו, כי אפשר לסמוך עליו, כי לא יאכזב.
עם זאת סגור היה לעתים, התלבט והיסס רבות, לא תמיד מצא את מקומו בינינו. חשנו בכך, רצינו לעזור לו, אך שמואליק לא פתח לפנינו את סגור לבו ולא שיתף אותנו בהרגשותיו ובלבטיו.
זמן לא רב לפני מותו החליט על דרכו העתידה, וניכר היה כי הוא מרוצה. הוא התחיל ללמוד ולהגשים את שאיפותיו השונות. אך הגורל רצה אחרת.
נדהמים וכואבים שמענו את הידיעה על מותו של שמואליק, ולא היה בידנו להושיע.
אני יודע כי אין ניחומים.
גדעון כ.