בדרכים שונות רוכש האדם לעצמו את חברות זולתו. יש והיא נרקמת בשנים, יש ומקורה במאבק משותף, ולעתים אף נאבקת החברות בין נטיה לשנאה ובין אהבת אמת.
נוכחתי לדעת, כי אצל שמואליק ניתן לרכוש חברות במילת אמון פשוטה, בגילוי הבנה לפנייתי ביום קטנות. ומשנקשרה חברות של ידיד עם שמואל, שוב לא היה קץ לאימון, לרצון טוב של מעשה, לנתינת הלב כולו. כך זכיתי אף אני לאמונו של שמואליק.
ידעתי דבר שאולי לא רבים ידעוהו, ודאי רק הקרובים לו ממש. הוא התגעגע לימים שמצפים למחרתם, וידעתי כי מחשבותיו היו לו רק מתוך השלמה עם ביתו, מקום הולדתו, לא רק מבחינת הליכה בתלם, בחינת עולמו הנתון. לבו החם הלם בחשאי ושאף שאיפות לחיים היקרים והפשוטים במעגל המשפחה (ומה ערך סגולי היה לו לשמואל במעגל משפחתי זה!) ושאיפותיו כולם צפונות מעין רואים ובלתי נשמעות בקול.
לפי האופן שהיה מביע לך דבריו המועטים או מקשיב לדברי זולתו בקשב של הבנה, דיבורו הפשוט שבאנינות הטעם, היה מתגלה לך טפח מהויתו של שמואל האחר, הבודד, בעל הכמיהה לשלם שבחיי האדם. כביכול דבר מה כבוש העומד להיפתח, כנוף נסתר הנגלה לפתע.
האם לא פעם עצרנו על ידך, שמואליק, בהסח הדעת כאשר שתיקתנו העיקשת נותרת מאחורינו, והאדם נשאר לחשבון עצמו, לקשייו האינטימיים, לשעות בעולמיו היחודיים? ומה אנו ידענו עליהם, שמואל?
ודאי עולות התמונות בזכרון החברים, המשפחה, חבריו לקבוצה, מחנכיו, המטפלות וכל הקרובים אליו בשנות חייו. האם כולן עצב, כולם כיבוש רצון עז לשלימות עצמית? או שמא מצטבר מעשה טוב אחד למשנהו, תו אופי מגלה אור יקרות ואנו נפרדנו מנפש זכה בטרם השיגה את כל מבוקשה.
דוד טל