טוראי יצחק ויזנברג ז"ל

בית אבא

כפר-סבא. כבר באנו לכאן פעמיים ושלוש, ושוב חזרנו לכאן. כאן, בין אותם בתים קטנים של שיכון המזרחי, בקרנו בבתים שונים.
כאן, בין בתי השיכון הדתי, שמענו פרשיות מלאות גבורה ושכול, אלמון ויתמות. כאן ביקרנו בבית משפחת קניגסבוך, ששני בניה - שמעון ושלמה - נפלו בימי מלחמת ששת-הימים, וכאן מתגוררת אלמנתו של שמעון קניגסבוך עם יתומיה הרכים; כאן ביקרנו בבית משפחת אונרייך, שבנה אורי בן-שלום נפל, והותיר אלמנתו לאנחות; כאן ביקרנו בביתם של רינה ואריה אנטמן ושמענו פרשת חייו ומותו של יצחק גולדברגר, אחיה של רינה, ואף הוא מבני השיכון. ועדיין לא תמו הדמעות.
עוד בית אחד עומד כאן, ועננת-יגון פרושה עליו: משפחת ויזנברג. כאן בשכון "משכנות", ברחוב הנושא את שמו של הרב זאב גולד, מתגוררים יעקב וצביה ויזנברג, הוריו של יצחק ויזנברג - קרבן-עולה בהתקפת זדון של כנופית אל-פתח בעמק הירדן, ליד גשר דמיה.
את ההורים, יעקב וצביה ויזנברג, פגשנו בביתם. יעקב ויזנברג - כל ימיו עמל הוא בכפיו, ואין שעתו פנויה אף לשעה-קלה. עבודתו קשה עד מאוד, ולבושו פשוט, והלוכו כבד-כבד. יעקב ויזנברג עלה ארצה מברלין של גרמניה, בתחילת שנות השלושים. עם עלייתו הצטרף לחברי הפועל-המזרחי, החלוצים שעבדו ושמרו בכפר-יעבץ, המועד לפורענות. חבר ותיק בין חברי תנועת "תורה ועבודה", ששמר לה אמונים בחלוף העתים ובהמר הזמנים. לאחר שנים, נאלץ לעזוב את כפר-יעבץ, והתיישב בכפר-סבא. כאן פגש בצביה, עולה חדשה שהגיעה מהעיירה מישניץ שליד לומז'ה של פולין, אף היא מחברות "הפועל המזרחי". הם נישאו. ישבו כל השנים בכפר-סבא. כאן נולדה בתם הבכירה מאשה, כאן נולד בנם הצעיר יצחק. הוא יצחק ויזנברג, יליד היום האחרון בשנה האזרחית 1942. מילדותו קראוהו הכל "איציק".
"איציק" ויזנברג גדל בין ילדי כפר-סבא הדתיים. אחוז בידיו הגדולות והגרמיות של אביו היה בא לבית-הכנסת. כאן גם סיים את למודיו בבית-הספר הממלכתי-דתי "בר-אילן". כאן גם פעיל היה בסניף ארגון הנוער "בני-עקיבא". הוא בנה את עצמו בבית-הספר, בארגון-הנוער, בין חבריו. אביו, ראש "משמרת-שבת" שבכפר-סבא היה, נאמן למצוות - ויצחק ראה, וכן עשה. "איציק" ראה את עבודתו הקשה של אביו, וחפץ לשאת עמו בעול. לפיכך הלך למקום לימוד-מקצוע, למד מסגרות בכפר-בתיה, השתלם - וחזר לעבודה במכונות בכפר-סבא. סייע לפרנסת הבית.
קשה הביטוי לאב ולאם. בקטעי דברים ובמשפטים משובשים. שומעים אנו:
- "איציק" היה עניו וגיבור, צנוע ואמיץ. הוא לא רצה בשום אופן להשתחרר משירות בין חבריו הצנחנים, ונפל. כן - בן-נאמן היה "איציק" שלנו. תמיד נופלים הטובים ביותר... ביום הרביעי היה בבית. נפרד מאתנו כדי לשוב לשירות-המילואים שלו. אז אמר לנו: "אם לא יקרה משהו חמור אבוא הביתה לשבת". אך הוא לא חזר. הוא נפרד מאתנו ביום הרביעי, י"ח בכסלו תשכ"ח, ועוד באותו לילה נפל בקרב ליד גשר דמיה שעל הירדן. הלוויתו היתה ב-כ' בכסלו. אלפים השתתפו בהלווייתו. כן, תמיד נופלים הטובים ביותר. יודע אתה ימים מספר לפני כן נולד בן רביעי לאחותו מאשה (הנשואה לצבי אלוני-דומב). הלויית יצחק נערכה ביום הששי, - ביום הראשון נערך הברית של נכדי. קראנו לו על-שם דודו שנפל בננו יצחק. כן. לנכד שלנו קוראים "יצחק". יצחק הקטן..."
ההורים, יעקב וצביה ויזנברג, אינם מרבים לדבר. הם חולים. יעקב ויזנברג חולה לב, העבודה והדיבור קשים עליו. בנם, יצחק, נפל - ומאז אינה סרה העגמימות מן הבית.

איציק אמר "להתראות"

במשרדו ההומה בכפר-סבא פגשנו במר ברוך שוארץ, מזכירה הפעיל של המפד"ל בכפר-סבא. ידענו שברוך שוארץ הכיר היטב את יצחק ויזנברג, הן עקב תפקידו, הן עקב עירנותו, הן עקב היותם שכנים, בשכון "משכנות".
סיפר לנו ברוך שוארץ:
- למעשה, אוכל להגדיר לך את "איציק" ויזנברג בשלוש מלים: צנוע, שקט, עניו. כך הוא היה מיום שהכרתיו, ועד יומו האחרון.
הכרתיו, והנה מצאתיו בזמן של משבר בקיום-מצוות. אך הוא השתדל להחזיר עצמו למסגרת נאמנה, השכים לתפילה, שמר שבת כהלכתה, הקפיד על כיבוד אב ואם. בשיחות שהיו לנו ראיתי כי בעל הכרה דתית הוא. כאשר הגיע מועד גיוסו של "איציק" לצבא, לא ביקש אחר תפקיד קל. היפוכו של דבר. ללא היסוס התגייס לצנחנים. צנוע ועניו היה. לא הרבה לספר על אמוניו, על צניחותיו, על תפקידו כרב-טוראי בין הצנחנים. הוא גם לא גילה כי באחת הצניחות נפגע ברגלו. רק במשך מהלך הבדיקות הרפואיות נתברר כי ה"פרופיל" שלו ירד, ואין רוצים להחזירו אל הצנחנים. הצעה להעבירו לשירות הג"א זעזעה אותו. הוא טען: "מה, אני זקן כבר? בשום אופן לא. אני אחזור לצנחנים". הטיפול הרפואי העלה את ה"פרופיל" של איציק, אך לצנחנים לא קבלוהו - ואיציק לא שקט ולא נח. הוא שוחרר מהצבא וחזר לחיי עבודה.
ברוך שוארץ מוסיף ומספר לנו על עבודתו, על נאמנותו לעבודה, על שהתחבב על כל שעבד עמו. מספר הוא:
- הגיעו ימי הכוננות. פגשתי את "איציק" והוא מזועזע. הוא אמר לי בטרוניא: "אינני יכול לשבת בבית. כל חברי כבר גוייסו. אני מוכרח ללכת". הוא ניסה שוב ושוב לחדור אל הצנחנים, אך הללו דחוהו בטענה: "כשנצטרך - נקרא לך". כאשר גברה המתיחות ורבו הגיוסים - עלה בידי איציק לשוב לאחת מיחידות הצנחנים, והוא עלה בעיני עצמו. החלה "מלחמת ששת-הימים", ואיציק בין הצנחנים. הוא היה עמם בעת הכוננות בשבתם בדרום, הוא עלה עמם לירושלים, הוא השתתף עמם בשחרור ירושלים-המזרחית ומוזיאון רוקפלר, הוא היה בין הצנחנים ששחררו את העיר שבין החומות, בין העולים על הר-הבית, בין המתרפקים הראשונים על אבני הכותל-המערבי. הוא היה אחד מאותם צנחנים קשוחים, שלאחר יומיים של קרבות מרים, התרפקו על אבני הכותל-המערבי והזילו דמעות התרגשות. בתום המלחמה, כש"איציק" חזר לכאן, לכפר-סבא, עברו עליו רוב הימים בשתיקה. הכל ידעו כי השתתף בקרבות על שחרור ירושלים, גם שאלוהו על-כך, אך "איציק" לא הרבה לדבר, לא הרבה לספר. אמר רק, כי גאה שהשתתף בקרבות-השחרור. ותו לא. ורק בימים שקדמו לחג הסוכות, והוא סייע לאביו לבנות את הסוכה, פיאר "איציק" את הסוכה וקישטה בתמונות הכותל-המערבי, מערת-המכפלה, קבר-רחל, יד-אבשלום, ותמונות ירושלים השלמה שקבל כשי בצה"ל כאחד המשתתפים בשחרור העיר.
הגברת רבקה שוארץ מוסיפה לדברי בעלה:
- קסם אישי היה בו ב"איציק". בחור צנוע היה, ועם זאת היה בו משהו מיוחד, שריכז בו את התענינות כל סביבתו. הנה, כאן בפתח הבית, עמדתי כאשר באותו יום רביעי בשבע בבוקר ניצב הוא בשער עם חברתו, ונפרדנו. שלא כדרכו ניגש אלי, לחץ ידי - ואמר "להתראות", והלך...
יוכבד, מרכזת "נוער-דתי עובד" בכפר-סבא, מוסיפה:
- לאיציק היתה ארושה, בשם רחל דויד. היא ביקשה ממנו כי ידחה את שירותו במילואים, יקדימו ויתחתנו. אך הוא סירב: אמר כי תחילה עליו למלא חובתו הלאומית, ובשובו - יכנסו לחופה.

"איציק חי... איציק חי!..."

אותה דרך של פרידה רגשית, שלא כדרכו של איציק, שנפרד מכל אדם בטפיחה על השכם, היתה גם מנת חלקו של ברוך שוארץ. ברוך שוארץ מספר:
- הוא ניגש אלי בפתח הבית הושיט ידו ואמר: "אני חוזר לשירות. שלום, להתראות". ראיתי אותו רציני שלא כנהוג, ושאלתיו לפשר הדבר. איציק השיב: "אין דבר, הם אצלנו קצת, שם על-יד גשר דמיה..." אינני יכול לתאר את הרגשתי במלים. הבטנו רגעים מספר איש בעיני רעהו, לחצנו ידים בחזקה ובלא להוסיף מלה נפרדנו. הוא עוד הלך להצטלם - והלך. ונסע.
ברוך שוארץ מספר לנו על יום המחרת:
חזרתי הביתה, ובדרך ניגש אלי פלוני ואמר לי: "שמעת, איציק נפל..." ככל שקרבתי לבית שמעתי אנשים מספרים על אותו קרב קצר ליד גשר דמיה, כשאיציק נפל וחברו נפצע. ליד הבית כבר מצאתי מאות מתושבי כפר-סבא: ראש-העיר; ידידים, חברים, קרובי-משפחה. הכל עמדו ודיברו ב"איציק", ובעיקר על בקורו בבית, לפני שתים-עשרה שעות, על פרידותיו, על בקור-הפרידה שערך אתמול בבוקר בבית אחותו, שילדה בן ימים מספר לפני כן. בפתח הבית סיפרו האנשים על איציק שנפל, ומן הבית נשמעו קריאות-שכול של האב ושל האם: "איציק חי, איציק חי, איציק חי..." הלוויה גדולה נערכה לו לאיציק, מאות רבות ליווהו בדרכו למנוחה שלמה.
מפי אנשי שיחנו שומעים אנו על דברים שנאמרו באזכרות ליצחק ויזנברג, בתום ה"שבעה" ובתום ה"שלושים". באזכרה השתתף הרב ישראל שטיגליץ, תלמיד ישיבת "מרכז-הרב" בירושלים, המשמש כיום רבו של המושב שדה-יעקב. ר' ישראל שטיגליץ - רב צעיר הוא, וצנחן - צנחן ששירת בחוליה אחת עם יצחק ויזנברג בעמק הירדן ליד גשר דמיה. באזכרה סיפר הרב-הצנחן ישראל שטיגליץ על שעות השמירה שעברו עליהם, על שיחותיו עם "איציק", ועל שובם לאוהל בתום שעות השמירה. הוא סיפר על יריות שנשמעו לפתע, והם קפצו ממיטותיהם באוהל כדי לחוש לעזרת חבריהם שבשמירה, ואז - באוצם מפתח-האוהל, פגעו בהם כדורי המרצחים. הרב-הצנחן ישראל שטיגליץ נפצע, קרא ל"איציק", אך תשובה לא באה. כדור שפגע באיציק המית אותו במקום.
שיחתנו מסיימת הגברת רבקה שוארץ האומרת:
- חביב על כל חבריו היה איציק. הוא היה האיש בבית הוריו. בחור אמיץ היה, פיתח שריריו וכושר עבודתו. עם זאת צנוע היה ורציני. ראה, כיום כאילו התרוקן בית הוריו, נותרה רק מילת זעזוע: גשר דמיה...