אלבום תמונות
לישראל:
אני עדיין מצפה לפתיחת הדלת הפתאומית, לטפיחה האופיינית לך, לחדשה האחרונה ולחיוך השובבי...
אך המחשבה שלא תשוב יותר קוטלת באכזריות את גל התקוות.
ישראל, איך אוכל לחנוק את בכיי, לבי זועק על אובדן אח תאום.
ישראל, אח תאום למופת היית, בדמות החיים שהקרנת. אופטימיות שלא ידעה גבול, חוש הומור נפלא, ורצינות בשעת הצורך הפכו את הקשר בינינו לדבר החזק ביותר עלי אדמות.
זוכר אני את התקופה בה השתוללנו יחד כילדים בהרמוניה נפלאה, תמיד ליווינו אחד את השני. צחקתי, צחקת גם אתה, בכיתי, בכית גם אתה, זוכר אני איך שמחת כששמחתי אני, ואיך כאב לך כשכאב לי. ישראל, מצפונך הטהור, כוח רצונך הכביר, כבוד עצמי שאין בריא ממנו, טוב לב ונכונות לעזור, יכולת מדהימה בכל שטחי החיים, כל אלה חברו יחד לעצב את אישיותך יוצאת הדופן. ישראל, יודע אני שלא במקרה הלכת לסיירת, זה שייך לאישיותך, אם לא היית הולך לא היית אתה.
לא סבלת בינוניות, שאפת להגיע לקשה ולמסוכן ביותר שלגביך תמיד נראה כמשחק ילדים, הוכחת שאתה מסוגל לכל דבר, אף פעם לא סבלת כשלון.
לא שמעת ממני את המלים: "אני מעריץ אותך", זה היה כה זר לאופי היחסים בינינו, ללא גינוני טקס ונימוסים חיצוניים אלא על הכנות והכבוד ההדדי היו מושתתים. לא אמרתי לך זאת, כי לא היה בזה כל צורך, אתה ידעת את זה כפי שאני ידעתי. היתה בינינו הבנה שאופיינית רק לשנינו. ישראל, קשה לאבד אח תאום וידיד נאמן ביותר. מה אומר להורים ולאח בוגר, מה אגיד לנטע שכה אהבת.
מעולם לא פיקפקת שאתה חייב ללכת בראש, ידעת שאם לא אתה אז ילכו אחרים, אבל לך היה כל-כך ברור שדוקא אתה ולא מישהו אחר.
העמסת על כתפיך אחריות כבירה לתת לנו חיים שלווים, כאב מהול ברוגז היה בך לשמע רצח אזרחים שלווים.
לא יצר נקם היה בך, אלא רצון ברזל להתגונן ולהוכיח שדמנו לא יהיה הפקר. יחד הלכנו אל הגיהנום ממנו לא שבת, האדמה שכה אהבת אספה אותך אל בין רגביה.
את היקר ביותר הקרבת, את חייך.
אחיך התאום, אשר