אלבום תמונות
אותו יום מר ונמהר, צמודים היינו למקלטי הרדיו. ממהדורת החדשות האחת לשניה הלך וגדל מספר ההרוגים. כל מי שהתנסה פעם בקרב ניסה לשחזר לדמיין, להעלות השערות, ידענו שלפחות עשרה מבנינו משתתפים בפעולה. הדאגה והמתח הלכו ורבו משעה לשעה.
בשעת ערב מאוחרת הגיעו, כעובדה בלתי מעורערת. הם היו שלושה: סמל, חיילת ואזרח. החיילת רעדה מקור ומעייפות. הסמל הושיט מעטפה צבאית ואמר ביבושת: "הודעה על חלל..." שתיקה נשתררה, כמוה כנצח נצחים. כאלבום חי עברו לנגד עיני פניהם המחייכים של בני חרמון. ניסיתי להצמד עוד לשניה לאי וודאות, לספק - לפני שהונחתה המהלומה: "חברכם, סג"מ ישראל ארזי ז"ל, נפל בקרב".
ישראל ארזי... ילד מילדי חברת הילדים. מעלה בשיחת חברה, בכל הרצינות האופינית, הצעה לסדר היום: לקנות בכספי הקופה חמור - או משקפת...
ישראל - ספק נער ספק ילד. וסדר יומו - עמוס וגדוש: ידו בכל ויד כל בו. הוא מדריך, הוא משחק כדור-רגל, הוא בשישיה הראשונה בכדור-עף. תוכניותיו חובקות זרועות עולם. מתוכח בלהט על בעיות קבוץ, על הויות העולם, על קטנות היום-יום. רגע - רותח מכעס על עוול שנעשה, ומשנהו - מחייך, טופח על כתף ומבטיח: "יהיה טוב".
ישראל - לבוש מדים? הן רק תמול ילד היה. קצרים נעוריו של נער ישראל... לגאות הוריו הוא מסיים בהצלחה קורס אחר קורס, שלב אחר שלב. ובחופשות - ראשון לצאת לשדה, להטות שכם. כמעט קט - והרי הוא קצין, מפקד מחלקה. ולבך סמוך ובטוח: אשרי הצבא שקצינים כאלו לו.
"הודעה על חלל... חברכם ישראל ארזי איננו", איך הולכים להורים ומספרים להם? איך אפשר לומר להם שבין יום הפכו לשכולים?
מעשה עקדת יצחק מקבל פתאום משמעות מוחשית. כל חיינו אנו מחנכים את בנינו להתנדב, להיות ראשונים. מפתחים בהם משמעת פנימית, אחריות. ואכן, נופלים ההולכים ראשונים. את טובי בנינו אנו עוקדים למזבח ההקרבה ומעלים עולה. היירצה קרבננו?
"היה היה נער... כל יודעיו אהבוהו, טוב לב ורחב דעת היה הנער, והעתיד צפן לו גדולות ונצורות, והנה נפל הנער ושירת חייו באמצע נפסקה... וצר: עוד מזמור היה לו, והנה נדם מזמורו לעד". תמה אגדת חייו של ישראל - אך זכרו חי בתוכנו לתמיד.
עמירם