רפי!
איננו יכולים להאמין שאינך עוד בחיים. אתה עדיין חי בבית, ודמותך איננה נשכחת מעינינו, ועוד אנחנו מחכים לבואך. היית ילד קטן, חמוד כל כך ושובב כל כך! כמה פעמים רצנו אתך לעזרה ראשונה לקבל טפול כיון שבכל פעם היית נפצע מתוך שובבות ואנו תמיד פחדנו בגללך. היתה לנו מתמיד הרגשה משונה; ובכל יום שראינו אותך במטתך בריא ושלם הודינו לאלוהים, כי הפחד שלנו היה גדול מאוד. ולא ידענו שרק 19 אביבים מותר לך לחיות.
כאשר הלכת כבר לבית-הספר היית ילד נחמד ושקט. רפי, כאשר כבר הגיע יום ה"בר-מצוה" שלך היינו כל כך מאושרים שגדלת ונהיית לנער שידע מה שהוא רוצה בחיים. עבדת ואהבו אותך במקום העבודה. היית חרוץ ונחמד. ובאולם הימים שהחלטת לעבוד על האניה - מי יכול לשכוח את כל הדברים שהבאת? איך זכרת את כולם ולא בזבזת כסף לשטויות אף פעם. כל דבר שהבאת - בטעם רב כל כך, והרבה כל כך. רפי, אנו לא יכולים להאמין שהגיע היום שלא נראה אותך יותר. כל יום וכל שעה דמותך בעינינו.
אנו זוכרים באיזה גאוה ושמחה התגייסת לצנחנים, עברת את האמונים הקשים והמפרכים; וכאשר באת הביתה בפעם הראשונה לבוש מדים והכומתה האדומה והכנפיים - בכל מקום טיילת אתה בגאוה כל כך! אוי, רפי, זה לא יתכן שהחיים התאכזרו אלינו כל כך ואלוהים לקח אותך. מדוע זה היה צריך לקרות?
כולנו, רפי, סבתא וסבא, הדודים והדודות, האחים אמא ואבא, כולנו זוכרים אותך ונזכר אותך לנצח נצחים; ואתה חי בביתנו אתנו.
הוריך