האם זה נכון? ואולי זה רק חלום? יוסי שלי. בני בכורי נפל. גידלתי אותו מגיל תשע, זה שתיים עשרה וחצי שנים. אני מלווה אותו יום יום ושעה שעה. כשהתחתנתי עם רחמים הודיע לי כבר בן "מוכן". כך התחלתי להכירו. ילד טוב, שובב גדול ובישן. טוב לב כזה היה, וחיוך מתוק היה לו. תמיד היה בו בטחון רב ואולי אפילו מופרז. עקשן גדול ויחד עם זאת ממושמע. ניסניתי לתת לו אהבת אם כמו ליתר ילדי והוא החזיר לי אהבה, כיבד אותי ושמע בקולי. כזה היה יוסי וכזה אני זוכרת אותו. אהב את ילדי ואף הם החזירו לו אהבה.
לא פעם רציתי לעזוב את המשק ובגללו דחיתי זאת. ידעתי שהוא מרגיש טוב במשק ופה מקומו. עם גיוסו לצה"ל, דאגתי לו כדאגת אם לבנה. ציפיתי בכליון עיניים לבקורים שלו, וכמה שמחנו כשהיה בא לחופשות קצרות, שמח בחלקו, מלא חיים.
לא סיפר אף פעם על עצמו ועל הקרבות בהם השתתף, ואלה היו רבים. הייתי מכינה לו חבילות והוא ראה בזה טירחה בשבילי והיה אומר לי תמיד "מה את רצה כל כך בשבילי?"
לא פעם הייתי שואלת אותו "למה אין לך חברה" והוא היה עונה לי בתמימות ובכינות האופינית לו "קודם אגמור את השרות בצה"ל, אחר כך נראה".
באחת השיחות איתו, כשכמעט עמדנו לעזוב שאלנו מה תוכניותיו לעתיד והוא אמר לי: "אני מבין אותך, אבל אני פה, נשאר בגשר". היה חזק ברוחו ובנפשו, אדם ישר. התרגלנו אליו, איך אפשר בלעדיו? יכולתי לספר הרבה על יוסי, אבל לצערי לא אוכל יותר. כל הזמן אני תושבת עליו. אולי רק חלום בלהות? ביום שישי לא אחכה לך יותר? אלוהים; כמה זה כואב. הוא לא רצה בהארכת השירות. לא רצה לחתום קבע. רצה לחזור הביתה למשפחה. כל כך חיכינו ליום הזה - ומה הסוף? אי אפשר להאמין. כן, יוסי נהרג. לא אראה אותך יותר, אבל את דמותך אזכור לעד. תהיה חרות עמוק בליבי.
למה, למה כך נגמר?
ורדה דקל