השחר בקע באפלולית, עת הגיח נערי מבין שיבולי הקמה המכה גלים, ועלה על השביל הצר והזנוח המשתרע לאורך שדות הדגן. דממה מופלאה שררה אותה שעה מסביב. ערפילי צחר ריפרפו מעל מעל פני השדות בעמק, לחלוחית רכה כזרזיפי-רביבים הטפיחה את האוויר והרטיבה את שלמתו הלבנה ואוורירית ודמותו - כדמות מלאך.
קצוות ראשו נמלאו רסיסי לילה. קרן שחר ליטפה את ברק שערותיו. נערי עמד ועצר במקום יובלי דמעות-דגן הבשילו. פקח את עיניו ופליאתן הלכה ועמקה עד כי זרחו ככוכבי בוקר. ואני עומד מנגד ולבי הסוער הוזה ועובר על גדותיו - משקיף מסביב... השמיים הדמומים בוערים בלהבות הזריחה ונערי מניף את כפות ידיו וצופה דומם אל מעבר לשדות, שם גידולי הכותנה מלבינים ומצפים לקוטפים. שדות, שפסיעותיו הראשונות כעובד אדמה עשו בהם. ואני בסערת נפשי רציתי לדבוק בו, אך קרן השחר הראשונה אפפה את דמותו והוא אבד לי... מאז פגשתיו רק באפלת הלילה. והוא אינו אלא רק צלם תמונה בלבד.