סא"ל צבי צביקה עפר יבקובסקי ז"ל

סגן-אלוף צבי עופר - המפקד והמושל

עשרה ימים לפני מותו ראיתיו לאחרונה. זה היה בביתו הקטן בכפר אז"ר. נפגשנו לצורך כתיבת ספר זה, לאחר שעשינו ימים אחדים בביקעה, וראינו את אנשי הכוח שעליו הוא פקד בחיי יום יום של מארבים ומירדפים.
שעת הפגישה נועדה להיות בצהרי היום, ובבואנו לביתו ראינוהו בחצר, רכוב על טרקטור וחורש את שטח המטעים הקטן הסמוך לבית.
"אל תראוני שאני קצין", אמר לנו צביקה בקולו העבה ובחיוכו הנצחי, "כי בעצם אני פלח מעצם בריאתי!"
וזכרנו כיצד פגשנוהו לראשונה, לפני כשנה ומחצה, ושוב בביתו שבכפר אז"ר...
הוד מעלתו המושל הצבאי של שכם היה שרוע על ספת הסלון הצנועה בביתו שבמושב כפר אז"ר, כשהוא לבוש גופיה צחורה ומכנסי התעמלות כחולים. הוא קרא בעתון הערב את חדשות היום. רעייתו עמדה במטבח והדיחה את כלי האוכל מארוחת הערב המשפחתית. השעה היתה תשע וחצי בערב, והמושל הצבאי, סגן-אלוף צבי עופר חזר אך לפני שעה קלה הביתה, אחרי יום עמל קשה ומייגע, והמתין לנו, כפי שנקבע מראש.
סגן-אלוף צבי עופר, אשר על פיו ישק דבר בעיר שכם ובנותיה, אשר בעיני "נתיניו" הוא מצטייר כאדם כל יכול, אשר יד פלא לו - בכוחה ללטף ובבת אחת, אם יש צורך בכך - בכוחה להלום ולמוטט כל התנגדות, הינו צעיר ישראלי רגיל למדי, איש צבע קבע, מפקד וחייל בעל מוניטין, הידוע בפי כל ידידיו וחבריו בכנוי החיבה "צביקה הג'ינג'י". וידידיו אלה אינם רק קצינים בעלי כתפות המצמיחות עלי זית ותאנה, אלא גם אזרחים וחיילים פשוטים, אשר בדברם בו, או אודותיו מתייחסים תמיד לכנוי: "צביקה", ללא תואר ללא דרגה.
דבריו תמיד שקולים, קצבם איטי משהו, דבר המעיד על שיקול דעת ומחשבה. ניכר בו שהוא יודע להעריך את חשיבותה של המלה, ולכן הוא מודד ושוקל אותה לפני שהיא מבוטאת על-ידו. כאשר הוא מסביר רעיון מסויים, מלווים דבריו בהסתייגות כלשהי; אין הוא רוצה להיות פוסק הלכה בעל בטחון עצמי מופרז. תמיד הוא מותיר מקום להרהור שני, מכריז שאין מסקנה זו או אחרת נובעת ממחקר מעמיק שאין אחריו עוררין, אלא היא תולדות נסיון בלבד, ויש מקום להוסיף ולחקור בבעיה. אך ברגע שנושא שיחתו חורג מגדרם של רעיונות מופשטים ומגיע אל שיטות פעולה, דרכי חיים ואמצעי ביצוע, מיד לובשים דבריו החלטיות של בר-סמכא, וניכר בו, בצביקה עופר, שכאן הוא הפוסק, שכאן הוא שוחה כדג במים.
צביקה עופר נולד בפתח תקוה בשנת 1932. הוריו, חלוצים מאנשי העליה השלישית, היו באותם הימים בהתארגנות לקראת עלייתם על הקרקע במושב עובדים. עוד בהיותו תינוק התגשם חלומם של ההורים, ואכן, הם נימנו על מייסדי כפר אז"ר, המושב שקם מערבית לתל-אביב, כאחד מישובי הספר של הימים ההם, חוליה בחגורת הבטחון שהוקמה מסביב לעיר העברית הגדולה.
כשהיה צביקה עופר בן ארבע שנים פרצו מאורעות הדמים של שנת 1936. זו היתה פגישתו הראשונה של הילד עם המלחמה.
"כלי הנשק הראשון שהשאיר עלי רושם", מספר צביקה עופר, "היה רובה המאוזר העתיק שהיה שמור אצל אבא מתחת למיטה. היו אלה ימי המאורעות, ואבא היה פעיל בהגנה, אך כשהיה נעדר מן הבית, הייתי חומק בגנבה אל מיטתו, מוציא את הרובה הגדול ומלטף אותו".
בתקופת המאורעות שנמשכו לסרוגין כשלוש שנים תמימות, הותקף כפר אז"ר כמה וכמה פעמים על ידי הכנופיות מיפו, מרמלה ומלוד. צביקה זוכר את לילות היריות, את החוויה שבשינה על הריצפה, בתוך החדר הפנימי, המוגן מחדירתם של כדורים מן החוץ.
"אך לא רק את היריות אני זוכר", מוסיף צביקה ומספר, "אלא גם כיצד אבא היה יוצא מדי לילה לעמדות, כמה דאגנו לו, וכמה שמחתי בכל בוקר כשראיתיו חוזר הביתה. ועוד אני זוכר, את נשות הכפר ובנותיו הבוגרות, שעברו קורסים קצרים לעזרה ראשונה, כאשר ה"אובייקט" שעליו הן התאמנו בחבישת פצעים הייתי אני".
מנהג היה קיים בכפר אז"ר, בשורות הנוער ובהגנה - כל ילד שהגיע לבר מצווה, היה מקבל מידי מפקדת ההגנה "זכות" לירות שלושה עשר כדורים מרובה "טוטו" זעיר. ילדי כפר אז"ר היו מצפים למתנה זו יותר מלכל שאר המתנות הצפויות להם ביום הגיעם למצוות.
מספר צביקה עופר: "ביום שקבלתי לידי את רובה ה"טוטו" ויריתי את שלוש עשרה היריות הראשונות נעשיתי בעיני עצמי ובעיני החברים נער מבוגר למדי, הזכאי כבר לשאת בעול במסגרת הגדנ"ע. אז התחילו באימונים, פעלנו כקשרים, הוכנסנו בסוד ה"סליקים" של הנשק בכפר, והוטל עלינו לנקות את הנשק ולשמרו, ולעיתים אף נשלחנו לחלק כרוזים, או להפיץ את עתון ההגנה "אשנב" בכל מרחב רמת-גן".
מיד עם ראשית פעילותו בגדנ"ע התבלט צביקה עופר באמונים. השדאות כבשה את לבו. הוא הצטיין בכושרו הגופני, ברצונו העז להשיג את הנדרש ממנו ולבצע כל פקודה כהלכתה, וחיש מהר החל להתקדם בשורות הגדנ"ע, בתחילה נתמנה כמפקד כתה בקרב חבריו ואחר כך כמפקד מחלקה.
בהיות צביקה עופר בן שש עשרה שנים פרצה מלחמת השחרור. רבים מבני הנוער של כפר אז"ר שרתו בפלמ"ח, וצביקה הרגיש שמקומו אינו עוד בבית הוריו, אלא בין חבריו המבוגרים ממנו. הוא ברח מהבית, והתגייס לגדוד השלישי של הפלמ"ח.
טבילת האש הראשונה שלו היתה באזור המרכז, בשעת מבצע "דני". אנשי הפלמ"ח יצאו אז לכבוש את רמלה ולוד, וניסו לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה על ידי כיבוש לטרון ורמאללה. היה זה מיד בתום ההפוגה הראשונה, כאשר הקרבות התחדשו בראשית יולי 1948. באותם חודשים התאושש צה"ל מקשיי המלחמה בשלביה הראשונים, ועבר מעמדות הגנה להתקפות על הפולשים הערבים מירדן, ממצרים, מסוריה ומלבנון. מבצע "דני" הסתיים בדיוק במחציתו, כאשר לוד ורמלה נכבשו, ואילו הנסיון לפרוץ ירושלימה לא נעשה כלל. באותם ימים נפרץ כביש "בורמה" לירושלים ובכך הוסר המצור מעל הבירה, וכוחות צה"ל הופנו דרומה, להלום באויב המצרי שצר על ישובי הנגב הישראלי ואיים לפרוץ מאשדוד צפונה לעבר גדרה, רחובות ותל אביב.
עם הכנס ההפוגה השניה לתוקפה, לאחר עשרה ימי קרבות, נשלח צביקה עופר לקורס מפקדי כיתות של הפלמ"ח שנערך בדליה אשר בהרי אפרים.
תוך כדי אמונים והשתלמויות במסגרת הקורס, נתחדשה התכונה הצבאית בארץ. המצרים אשר שלטו עדיין על עורקי התחבורה לנגב החלו להגביר את המצור על הישובים העבריים, וצה"ל יזם את מבצע "יואב" - פריצת הדרך לנגב. ההתעוררות הכללית הגיעה עד לקורס בדליה, וששה מחניכי הקורס החליטו לעזוב את הקורס לפני הסיום וחזרו לגדודיהם שבדרום. בין הששה היה כמובן צביקה עופר. הוא השתתף בקרבות לשחרור הנגב, הגיע לדרגת סמל, ובתום המלחמה, כאשר גדודי הפלמ"ח פורקו, השתחרר גם צביקה, והוא עודנו נער צעיר, למטה מגיל הגיוס.
שנים אחדות עשה צביקה עופר כאזרח, ועבד בחברת "מקורות" בציוד מכני כבד. אך לבו לא היה שלם עם חייו האזרחיים. המצב הבטחוני הרעוע בגבולות, פעולות ההסתננות והחבלה שבו והזכירו לוו תדיר, שעדיין הינו צעיר וטרם העניק כל שביכולתו להעניק לבטחון המדינה. ביוזמתו נתקבל לבית הספר לקצינים, תחילה במסגרת המילואים, אך משהצליח באמונים ובלמודים נאות לכהן כקצין בצבא הקבע.
היתה זו חבורת קצינים שהיו ידידיו האישיים ואשר הביאוהו להחליט סופית "לעבור את הרוביקון" ולהחליט ללבוש מדים. ביניהם היה איש כפר אז"ר מוסה עפרון שהיה קצין ביחידה קרבית.
תפקידו הראשון של צביקה עופר היה להקים יחידה מיוחדת במטרה להתחקות אחרי המצאותם של אנשי פידאיון בתחומי ישראל ולהשמידם. מן היחידה הקטנה הזאת היתה רק קפיצת דרך זעירה לחיל הצנחנים - אותו כוח רב מוניטין שעשה גדולות ונצורות בפעולות התגמול ובמבצעי הסיור בכל חלקי הארץ.
"בצנחנים מצאתי שוב את אוירת הפלמ"ח", אומר צביקה עופר, "היו אלה כמעט אותם ה"חברה" של הימים ההם, ולכן לא היתה לי כל בעיה של השתלבות, ואף על פי כן, מיד הבחנתי בהבדל שבין הצנחנים של ראשית שנות החמישים לבין אנשי הפלמ"ח של שנות הארבעים. - בפלמ"ח לא התבלטו דמויות בודדות של לוחמים. המתבלטים בפלמ"ח היו "דמויות של מסביב למדורה", של אנשי רוח שידעו לדבר גם ברצינות וגם לספר צ'יזבטים על ספל קפה. כאן, אצל הצנחנים, בלטה במיוחד דמותו של הלוחם המוחשי, כאן חיפשו את האיש בעל כושר הביצוע ולא את החברה'מן".
שיטתו של מפקד הצנחנים, אריק שרון, נראתה מאד לצביקה עופר. גם הוא האמין בכל לבו, שיש לשים את הדגש על יכולת הלחימה של הפרט, כי הפרט ביחידה הלוחמת הוא המרכיב היחידי של ההצלחה. לכן התמסר צביקה לאימונים ועשה זאת ללא פשרות.
במסגרת הצנחנים השתתף צביקה עופר בכל פעולות התגמול ונתגלה כלוחם נועז ואמיץ. בפעולת כנרת בשנת 1955 היה צביקה עופר ביחידתו של מאיר הר ציון. לאחר שהכוח השתלט על יעדו, נורו לפתע כדורים מאחד הרכסים. מאיר הר ציון יצא לשתק את האש, ירה בדמות שנראתה על הרכס, ואחר כך, כאשר צביקה ומאיר הר ציון עלו למקום לראות מה מתרחש שם, נדהם צביקה לראות את הבעת פניו של מאיר הר ציון, הלוחם הנוקשה ביותר שהיה אי פעם בצה"ל, אשר נוכח לדעת שפגע באדם לא מזויין.
"אותה הבעת פנים", אומר צביקה עופר, "לא תשכח ממני לעולם. היתה זו העדות החותכת ביותר לעובדה שאיש מאנשי היחידה, ואפילו הנועזים שבלוחמים, אינם נהפכים ל"רוצחים" בתוקף תפקידם. הנכונות של אנשינו היתה אמנם להרוג את האויב, אך לא למען ההרג עצמו היינו מוכנים נפשית ופיזית להגיב על פעולות רצח של הצד השני, למען יראו ויראו. תמיד השתדלנו שתגובתנו תשיג את מלוא התועלת תוך גרימת מינימום של אבדות לאנשינו. תמיד היה אופיין של פעולותינו - פשיטה לעומק שטחו של האויב, ובפעולות מסוג זה אף פעם אין לדעת איך יתפתח הקרב, על אף התכנון המדוייק ועבודות המודיעין המעולות. לאחר הכדור הראשון היו תמיד התפתחויות בלתי צפויות, אך תמיד יצאה היחידה בכבוד כשידה על העליונה".
במבצע קדש בשנת 1956 לחם צביקה עופר עם כוח הצנחנים שנע ביבשה והתחבר לכוח שצנח סמוך למיטלה. ביחד עם הסיירת של הכוח השתתף צביקה בקרבות הקשים במעבר המיטלה עצמו. עם גמר הקרב במיטלה עסק צביקה בריכוז הפצועים, כאשר לפתע הגיעו אליו במרוצה אנשי יחידת-המסלול של חיל האויר, שהכשירו מסלול נחיתה בקירבת מקום, ובפיהם הידיעה המרעישה: צנחנים של האויב נחתו בדיוק על המסלול אשר הם מכשירים!
צביקה עופר נטל לבדו ג'יפ ודהר לעבר המסלול המוקם, כדי להווכח במו עיניו מהו מערך הכוח המצרי שצנח במקום. היה לו בג'יפ מכשיר קשר אשר בעזרתו הוא התכוון לדווח למפקדו על המתרחש במקום הצניחה המצרי.
בזהירות רבה התקרב צביקה עופר למקום, בכל רגע הוא ציפה למטח אש מצרית שתכוון לג'יפ שלו. אך איש לא ירה בו. הוא עלה על המסלול, ולא הבחין בשום כוח של אויב. הוא רק ראה חבילות הקשורות למצנחים מוטלות על המסלול. תחילה חשש שאלה פצצות-תופת, וניגש אליהן בזהירות מרובה, אך מיד נוכח לדעת שאלה חבילות ציוד שהוצנחו על ידי צה"ל בשביל כוחותינו. אנשי חיל האויר, שהיו במקום, ואשר לא ידעו על הכוונה להצניח ציוד, ראו לפתע מטוסי תובלה מעל לראשיהם ומיד אחר כך הבהיקו מצנחים לאור היום, וכך חשבו שאלה צנחני האויב.
מהמיטלה עבר כוח הצנחנים לדרום חצי האי סיני עד לשארם-א-שייך. כאן, בקצהו הדרומי של חצי האי נפצע צביקה עופר, ואיבד אצבע מידו.
בהשקיפו לאחור, על פעולותיו והתרשמויותיו מכוח הצנחנים בו שרת כשנתיים תמימות, אומר צביקה עופר: "הצנחנים יצרו ממדים חדשים ונורמות לחימה גבוהות, שהפכו היום לנחלת צה"ל כולו. כל תורת הלחימה של הצנחנים, גם השיטות וגם הנורמות נלמדו לא בשדה התרגילים אלא בשדה הקרב. יחידות הצנחנים, מאותה יחידה אגדית שמספרה 101 ועד לחטיבה הגדולה שהשתתפה במבצע סיני ספגו את השיטות ואת הנורמות שהושגו בפעולות העבר. שיטתו המיוחדת של מפקד היחידה אריק שרון היתה להכניס יותר ויותר חיילים למתח המלחמה. הוא שאף שחיילים מרובים ככל היותר יגיעו למגע עם האויב ועל-ידי-כך יחשלו את עצמם בשעת המבחן. הדברים החלו בפשיטות זעירות והגיעו לשיאם בפעולות רחבות ממדים כמו חוסאן וקלקיליה. כל פעולה כזאת העלתה את נורמות הלחימה של הכוח, והיה לכך גם ערך רב בהרמת המוראל של צה"ל כולו. ואמנם רוח הצנחנים עברה אט אט מיחידות הצנחנים לכוחות אחרים של צה"ל והכשירה גם אותם לקראת הבאות".