סא"ל צבי צביקה עפר יבקובסקי ז"ל

סגן אלוף צבי עופר - גבור נוקייב, מלך חברון ומושל שכם

א. הוד מעלתו המושל הצבאי של שכם היה שרוע על ספת הסלון הצנוע בביתו שבמושב כפר אז"ר, כשהוא לבוש גופיה צחורה ומכנסי התעמלות כחולים. הוא קרא בעתון הערב את חדשות היום. רעייתו עמדה במטבח והדיחה את כלי האוכל מארוחת הערב המשפתתית. השעה היתה תשע וחצי בערב, והמושל הצבאי, סגן אלוף צבי עופר חזר אך לפני שעה קלה הביתה, אחרי יום עמל קשה ומייגע, והמתין לנו, כפי שנקבע מראש.
סגן אלוף צבי עופר, אשר על פיו ישק דבר בעיר שכם ובנותיה, אשר בעיני "נתיניו" הוא מצטייר כאדם כל יכול, אשר יד פלא לו - בכוחה ללטף ובבת אחת, אם יש צורך בכך - בכוחה להלום ולמוטט כל התנגדות, הינו צעיר ישראלי רגיל למדי, איש צבע קבע, מפקד וחייל בעל מוניטין, הידוע בפי כל ידידיו וחבריו בכנוי החיבה "צביקה הג'ינג'י". וידידיו אלה אינם רק קצינים בעלי כתפות המצמיחות עלי זית ותאנה, אלא גם אזרחים וחיילים פשוטים, אשר בדברם בו או אודותיו מתייחסים תמיד לכנוי: "צביקה", ללא תואר וללא דרגה.
דבריו תמיד שקולים, קצבם איטי משהו, דבר המעיד על שיקול דעת ומחשבה, ניכר בו שהוא יודע להעריך את חשיבותה של המלה, ולכן הוא מודד ושוקל אותה לפני שהיא מבוטאת על-ידו. כאשר הוא מסביר רעיון מסויים, מלווים דבריו בהסתייגות כלשהי; אין הוא רוצה להיות פוסק הלכה בעל בטחון עצמי מופרז. תמיד הוא מותיר מקום להרהור שני, מכריז שאין מסקנה זו או אחרת נובעת ממחקר מעמיק שאין אחריו עוררין, אלא היא תולדת נסיון בלבד, ויש מקום להוסיף ולחקור בבעיה. אך ברגע שנושא שיחתו חורג מגדרם של רעיונות מופשטים ומגיע אל שיטות פעולה, דרכי חיים ואמצעי ביצוע, מיד לובשים דבריו החלטיות של בר-סמכא, וניכר בו, בצביקה עופר, שכאן הוא הפוסק, שכאן הוא שוחה כדג במים.

ב. צביקה עופר נולד בפתח תקוה בשנת 1930. הוריו, חלוצים מאנשי העליה השלישית, היו באותם הימים בהתארגנות לקראת עלייתם על הקרקע במושב עובדים. עוד בהיותו תינוק התגשם חלומם של ההורים, ואכן, הם נימנו על מייסדי כפר אז"ר, המושב שקם מערבית לתל-אביב, כאחד מישובי הספר של הימים ההם, חוליה בחגורת הבטחון שהוקמה מסביב לעיר העברית הגדולה.
כשהיה צביקה עופר בן ארבע שנים פרצו מאורעות הדמים של שנת 1936. זו היתה פגישתו הראשונה של הילד עם המלחמה.
"כלי הנשק הראשון שהשאיר עלי רושם", מספר צביקה עופר, "היה רובה המאוזר העתיק שהיה שמור אצל אבא מתחת למיטה. היו אלה ימי המאורעות, ואבא היה פעיל בהגנה, אך כשהיה נעדר מן הבית, הייתי חומק בגנבה אל מיטתו, מוציא את הרובה הגדול ומלטף אותו".
בתקופת המאורעות שנמשכו לסרוגין כשלוש שנים תמימות, הותקף כפר אז"ר כמה וכמה פעמים על ידי הכנופיות מיפו, מרמלה ומלוד. צביקה זוכר את לילות היריות, את החוויה שבשינה על הריצפה, בתוך החדר הפנימי, המוגן מחדירתם של כדורים מן החוץ.
"אך לא רק את היריות אני זוכר", מוסיף צביקה ומספר, "אלא גם כיצד אבא היה יוצא מדי לילה לעמדות, כמה דאגנו לו, וכמה שמחתי בכל בוקר כשראיתיו חוזר הביתה. ועוד אני זוכר, את נשות הכפר ובנותיו הבוגרות, שעברו קורסים קצרים לעזרה ראשונה, כאשר ה,אובייקט' שעליו הן התאמנו בחבישת פצעים הייתי אני".
מנהג היה קיים בכפר אז"ר, בשורות הנוער ובהגנה - כל ילד שהגיע לבר מצווה, היה מקבל מידי מפקדת ההגנה "זכות" לירות שלושה עשר כדורים מרובה "טוטו" זעיר. ילדי כפר אז"ר היו מצפים למתנה זו יותר מלכל שאר המתנות הצפויות להם ביום הגיעם למצוות.
מספר צביקה עופר: "ביום שקבלתי לידי את רובה ה,טוטו' ויריתי את שלוש עשרה היריות הראשונות נעשיתי בעיני עצמי ובעיני החברים נער מבוגר למדי, הזכאי כבר לשאת בעול במסגרת הגדנ"ע. אז התחלנו באימונים, פעלנו כקשרים, הוכנסנו בסוד ה"סליקים" של הנשק בכפר, והוטל עלינו לנקות את הנשק ולשמרו, ולעתים אף נשלחנו לחלק כרוזים, או להפיץ את עתון ההגנה "אשנב" בכל מרחב רמת-גן".
מיד עם ראשית פעילותו בגדנ"ע התבלט צביקה עופר באמונים. השדאות כבשה את לבו. הוא הצטיין בכושרו הגופני, ברצונו העז להשיג את הנדרש ממנו ולבצע כל פקודה כהלכתה, וחיש מהר החל להתקדם בשורות הגדנ"ע, בתחילה נתמנה כמפקד כתה בקרב חבריו ואחר כך כמפקד מחלקה.
בהיות צביקה עופר בן שש עשרה שנים פרצה מלחמת השחרור. רבים מבני הנוער של כפר אז"ר שרתו בפלמ"ח, וצביקה הרגיש שמקומו אינו עוד בבית הוריו, אלא בין חבריו המבוגרים ממנו. הוא ברח מהבית, והתגייס לגדוד השלישי של הפלמ"ח.
טבילת האש הראשונה שלו היתה באזור המרכז, בשעת מבצע "דני". אנשי הפלמ"ח יצאו אז לכבוש את רמלה ולוד, וניסו לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה על ידי כיבוש לטרון ורמאללה. היה זה מיד בתום ההפוגה הראשונה, כאשר הקרבות התחדשו בראשית יולי 1948, באותם חודשים התאושש צה"ל מקשיי המלחמה בשלביה הראשונים, ועבר מעמדות הגנה להתקפות על הפולשים הערבים מירדן, ממצרים, מסוריה ומלבנון. מבצע "דני" הסתיים בדיוק במחציתו, כאשר לוד ורמלה נכבשו, ואילו הנסיון לפרוץ ירושלימה לא נעשה כלל. באותם ימים נפרץ כביש "בורמה" לירושלים ובכך הוסר המצור מעל הבירה, וכוחות צה"ל הופנו דרומה, להלום באויב המצרי שצר על ישובי הנגב הישראלי ואיים לפרוץ מאשדוד צפונה לעבר גדרה, רחובות ותל אביב.
עם הכנס ההפוגה השניה לתוקפה, לאחר עשרה ימי קרבות, נשלח צביקה עופר לקורס מפקדי כיתות של הפלמ"ח שנערך בדליה אשר בהרי אפרים.
תוך כדי אמונים והשתלמויות במסגרת הקורס, נתחדשה התכונה הצבאית בארץ. המצרים אשר שלטו עדיין על עורקי התחבורה לנגב החלו להגביר את המצור על הישובים העבריים, וצה"ל יזם את מבצע "יואב" - פריצת הדרך לנגב. ההתעוררות הכללית הגיעה עד לקורס בדליה, רששה מחניכי הקורס החליטו לעזוב את הקורס לפני הסיום וחזרו לגדודיהם שבדרום. בין הששה היה כמובן צביקה עופר. הוא השתתף בקרבות לשחרור הנגב, הגיע לדרגת סמל, ובתום המלחמה, כאשר גדודי הפלמ"ח פורקו, השתחרר גם צביקה, והוא עודנו נער צעיר, למטה מגיל הגיוס.

ג

שנים אחדות עשה צביקה עופר כאזרח, ועבד בחברת "מקורות" בציוד מכני כבד. אך לבו לא היה שלם עם חייו האזרחיים. המצב הבטחוני הרעוע בגבולות, פעולות ההסתננות והחבלה שבו והזכירו לו תדיר, שעדיין הינו צעיר וטרם העניק כל שביכולתו להעניק לבטחון המדינה. ביוזמתו נתקבל לבית הספר לקצינים, תחילה במסגרת המילואים, אך משהצליח באמונים ובלמודים נאות לכהן כקצין בצבא הקבע.
היתה זו חבורת קצינים שהיו ידידיו האישיים ואשר הביאוהו להחליט סופית "לעבור את הרוביקון" ולהחליט ללבוש מדים. ביניהם היה איש כפר אז"ר מוסה עפרון שהיה קצין ביחידה קרבית.
תפקידו הראשון של צביקה עופר היה להקים יחידה מיוחדת במטרה להתחקות אחרי המצאותם של אנשי פידאיון בתחומי ישראל ולהשמידם. מן היחידה הקטנה הזאת היתה רק קפיצת דרך זעירה לחיל הצנחנים - אותו כוח רב מוניטין שעשה גדולות ונצורות בפעולות התגמול ובמבצעי הסיור בכל חלקי הארץ.
"בצנחנים מצאתי שוב את אוירת הפלמ"ח," אומר צביקה עופר, "היו אלה כמעט אותם. ה'חברה' של הימים ההם, ולכן לא היתה לי כל בעיה של השתלבות. ואף על פי כן, מיד הבחנתי בהבדל שבין הצנחנים של ראשיח שנות החמישים לבין אנשי הפלמ"ח של שנות הארבעים. - בפלמ"ח לא התבלטו דמויות בודדות של לוחמים. המתבלטים בפלמ"ח היו 'דמויות של מסביב למדורה', של אנשי רוח שידעו לדבר גם ברצינות וגם לספר צ'יזבטים על ספל קפה. כאן, אצל הצנחנים, בלטה במיוחד דמותו של הלוחם המוחשי, כאן חיפשו את האיש בעל כושר הביצוע ולא את החברה'מן."
שיטתו של מפקד הצנחנים, אריק שרון, נראתה מאד לצביקה עופר. גם הוא האמין בכל לבו, שיש לשים את הדגש על יכולת הלחימה של הפרט, כי הפרט ביחידה הלוחמת הוא המרכיב היחידי של ההצלחה. לכן התמסר צביקה לאימונים ועשה זאת ללא פשרות.
במסגרת הצנחנים השתתף צביקה עופר בכל פעולות התגמול ונתגלה כלוחם נועז ואמיץ. בפעולת כנרת בשנת 1955 היה צביקה עופר ביחידתו של מאיר הר ציון. לאחר שהכוח השתלט על יעדו, נורו לפתע כדורים מאחד הרכסים. מאיר הר ציון יצא לשתק את האש, ירה בדמות שנראתה על הרכס, ואחר כך, כאשר צביקה ומאיר הר ציון עלו למקום לראות מה מתרחש שם, נדהם צביקה לראות את הבעת פניו של מאיר הר ציון, הלוחם הנוקשה ביותר שהיה אי פעם בצה"ל, אשר נוכח לדעת שפגע באדם לא מזויין.
"אותה הבעת פנים," אומר צביקה עופר, "לא תשכח ממני לעולם. היתה זו העדות החותכת ביותר לעובדה שאיש מאנשי היחידה, ואפילו הנועזים שבלוחמים, אינם נהפכים ל'רוצחים' בתוקף תפקידם. הנכונות של אנשינו היתה אמנם להרוג את האויב, אך לא למען ההרג עצמו היינו מוכנים נפשית ופיזית להגיב על פעולות רצח של הצד השני, למען יראו ויראו. תמיד השתדלנו שתגובתנו תשיג את מלוא התועלת תוך גרימת מינימום של אבדות לאנשינו. תמיד היה אופיין של פעולותינו - פשיטה לעומק שטחו של האויב, ובפעולות מסוג זה אף פעם אין לדעת איך יתפתח הקרב, על אף התכנון המדוייק ועבודות המודיעין המעולות. לאחר הכדור הראשון היו תמיד התפתחויות בלתי צפויות, אך תמיד יצאה היחידה בכבוד כשידה על העליונה."
במבצע קדש בשנת 1956 לחם צביקה עופר עם כוח הצנחנים שנע ביבשה והתחבר לכוח שצנח סמוך למיטלה. ביחד עמ הסיירת של הכוח השתתף צביקה בקרבות הקשים במעבר המיטלה עצמו. עם גמר הקרב במיטלה עסק צביקה בריכוז הפצועים, כאשר לפתע הגיעו אליו במרוצה אנשי יחידת-המסלול של חיל האויר, שהכשירו מסלול נחיתה בקירבת מקום, ובפיהם הידיעה המרעישה: צנחנים של האויב נחתו בדיוק על המסלול אשר הם מכשירים!
צביקה עופר נטל לבדו ג'יפ ודהר לעבר המסלול המוקם, כדי להווכח במו עיניו מהו מערך הכוח המצרי שצנח במקום. היה לו בג'יפ מכשיר קשר אשר בעזרתו הוא התכוון לדווח למפקדו על המתרחש במקום הצניחה המצרי.
בזהירות רבה התקרב צביקה עופר למקום, בכל רגע הוא ציפה למטח אש מצרית שתכוון לג'יפ שלו. אך איש לא ירה בו. הוא עלה על המסלול, ולא הבחין בשום כוח של אויב. הוא רק ראה חבילות הקשורות למצנחים מוטלות על המסלול. חחילה חשש שאלה פצצות-תופת, וניגש אליהן בזהירות מרובה, אך מיד נוכח לדעת שאלה חבילות ציוד שהוצנחו על ידי צה"ל בשביל כוחותינו. אנשי חיל האויר, שהיו במקום, ואשר לא ידעו על הכוונה להצניח ציוד, ראו לפתע מטוסי תובלה מעל לראשיהם ומיד אחר כך הבהיקו מצנחים לאור היום, וכך חשבו שאלה צנחני האויב.
מהמיטלה עבר כוח הצנחנים לדרום חצי האי סיני עד לשארם-א-שייך. כאן, בקצהו הדרומי של חצי האי נפצע צביקה עופר, ואיבד אצבע מידו.
בהשקיפו לאחור, על פעולותיו והתרשמויותיו מכוח הצנחנים בו שרת כשנתיים תמימות, אומר צביקה עופר: "הצנחנים יצרו מדדים חדשים ונורמות לחימה גבוהות, שהפכו היום לנחלת צה"ל כולו. כל תורת הלחימה של הצנחנים, גם השיטות וגם הנורמות נלמדו לא בשדה התרגילים אלא בשדה הקרב. יחידות הצנחנים, מאותה יחידה אגדית שמספרה 101 ועד לחטיבה הגדולה שהשתתפה במבצע סיני ספגו את השיטות ואת הנורמות שהושגו בפעולות העבר. שיטתו המיוחד של מפקד היחידה אריק שרון היתה להכניס יותר ויותר חיילים למתח המלחמה. הוא שאף שחיילים מרובים ככל היותר יגיעו למגע עם האויב ועל-ידי-כך יחשלו את עצמם בשעת המבחן. הדברים החלו בפשיטות זעירות והגיעו לשיאם בפעולות רחבות ממדים כמו חוסאן וקלקליה. כל פעולה כזאת העלתה את נורמות הלחימה של הכוח, והיה לכך גם ערך רב בהרמת המוראל של צה"ל כולו. ואמנם רוח הצנחנים עברה אט אט מיחידות הצנחנים לכוחות אחרים של צה"ל והכשירה גם אותם לקראת הבאות."

ד

כשהחלים מפצעו נשלח צביקה עופר לקורס מפקדי פלוגות, ובסיומו, כשהוענקה לו דרגה של סרן בצה"ל, עבר לחטיבת גולני. כאן היה תפקידו הראשון - מפקד הסיירת, ובתור שכזה השתתף בפעולה בנוקייב, ואשר עבורה זכה לקבל את הציון לשבח מאת הרמטכ"ל.
בחדשיים שקדמו לפשיטה של צה"ל על מוצבי הסורים בנוקייב, דהיינו מראשית שנת 1962, התבטאה הפעילות הסורית בים כנרת, כחבלה בפעולות הדיג הישראליות. במשך סוף חודש פברואר ובראשית חודש מרץ 1962 היו הסורים פותחים תדיר באש מקלעים נגד ספינות דיג ישראליות, בעוד שהם עצמם היו יורדים לכנרת ודגים בה כאוות נפשם, למרות שכל חוף הכנרת, ממזרח כממערב כלולים בשטח הריבוני הישראלי.
ביום ה-8 במרץ, 1962, נפתחה אש מקלעים ממוצב נוקייב ואש תותחים מן המוצב הסמוך לו על ספינה ישראלית שסיירה לאורך החוף המזרחי, בתגובה לאש הסורית הושבה אש ישראלית, והתפתחו חילופי יריות. שנים מאנשי ספינת המשמר הישראלית נפצעו, ואחר כך פתחו כל העמדות הסוריות שבין עין-גב למוצבי השפך באש לכיוון הים וגרשו את כל הדייגים הישראליים.
המוצב נוקייב היה זכור היטב לצה"ל. בפשיטת הכנרת הגדולה, בשלהי שנת 1955 נכבש המוצב, עמדותיו נהרסו, אך הסורים שיקמו את ההריסות והרחיבו את מוצביהם בנוקייב הרבה מעבר לשטח שהיה קודם לכן. מוצב זה השתרע על גבעה בין הכפר נוקייב החדשה (הדרומית) ונוקייב הצפונית, במרחק של כשלושה קילומטרים צפונה מעין גב. זה היה מוצב היקפי שאורכו ממערב למזרח כשלוש מאות מטרים ורוחבו מדרום לצפון כמאה וחמישים מטר. החלק החיוני ביותר במוצב נמצא בקצהו הדרום-מערבי, חלק זה הורכב משתי חפירות מקבילות, שביניהן נמצאו חמש מצדיות בטון, כולל מצדית הפיקוד. בין המצדיות קישרו תעלות קשר חפורות היטב.
בליל הפעולה היה ידוע שהסורים תיגברו מאד את מוצביהם לאורך כל חופי הכנרת, ובמיוחד את מוצבי נוקייב. דבר זה הכביד על כוחותינו, במיוחד לאור העובדה שבגיזרה זו היתה לארטילריה הסורית תצפית אש מצויינת, ששלטה על כל הדרכים המוליכות למוצב ולכפר.
הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הצפון החליטו להטיל את ביצוע הפשיטה לא על יחידת צנחנים, אלא על כוח של "גולני". המפקדים העליונים סברו שהגיעה השעה לשתף בפעולות התגמול כוחות נוספים, שבודאי ספגו כבר את רוח הצנחנים, ועכשיו היה עליהם לעמוד במבחן.
בראשית חודש מרץ, כאשר התברר שהסורים נוקטים בצעדים גלויים של הטרדה והפרת שלום בים כנרת, יצאו כמה ממפקדי הפעולה לסיור בספינה משוריינת. הסיור הגיע בדרך הים עד לקרבת המוצבים ונשאר במרחק של כשלוש מאות מטרים ממנו עד לאור הבוקר. במשך הלילה לא הצליחו המפקדים לראות הרבה, אבל עם אור ראשון נתגלו להם היטב כל דרכי הגישה למוצב, וכן חזית המוצב הפונה אל הים. כך התברר כי בלילה מפנים הסורים את הכפר נוקייב מכל יושביו האזרחיים, ואלה חוזרים לשדותיהם רק במשך שעות היום.
רק ביום ה-16 במרץ, בשעות אחרי הצהרים ניתנה פקודת המבצע, והוחלט סופית להלום במוצבי נוקייב. מפקדי הכוחות השונים שנועדו לפעול נשארו בסביבת המוצבים הסוריים ללמוד את המשימה ממראה עין תוך שימוש בתצלומי אויר, בפוטוסטאטים ובמפות. אותה שעה נעו הכוחות ממחנות הקבע אל שטחי הכינוס.
בעת התכנסות היחידות התברר כי ההערכה לגבי עומס ההיסעים לעין-גב היתה אופטימית מדי. לכן הוחלט להקדים את יציאת הכוחות בחצי שעה לערך. פקודה זו הגיעה בשעת ארוחת הערב, על כן סיים חלק מן החיילים את הארוחה תוך כדי הליכה וחלק מן הלוחמים ויתר לחלוטין על ארוחתם.
בשעה שהאנשים נערכו בעין גב, אסף צביקה עופר את אנשי פלוגתו ואמר להם: "היום אנו יוצאים לבצע פעולה. מה שאני רוצה בפעולה זו הוא - החלטיות בביצוע! מהירות בביצוע! דעו לכם, שאנו מעונינים לקחת שבויים. אינני רוצה שתהיו לרוצחים, אבל אף אחד מכם לא יסתכן אישית כדי לתפוס מישהו חי. אם אין אתה יכול לתפוס אותו, אז הקדם להרגו כדי שהוא לא יהרוג אותך!"
בשעה תשע ורבע בערב יצא צביקה עופר בראש הכוח שלו משטח המטעים של עין-גב בהדרכת שנים מחברי המשק שנתבקשו להוביל את הכוח אל מחוץ לגבולות הקיבוץ. שני אזרחים אלה נשארו עם הכוח ללא ידיעתו של צביקה גם בשעת הפעולה, והשתתפו בקרבות עד תומם. אחד מהם נפצע על המוצב.
מיד אחרי שהכוח יצא מתחומי עין-גב, החלו האנשים לטפס במעלה המסולע של ההר, בציר התנועה שנבחר על ידי צביקה, ואשר נועד לשמור על גורם ההפתעה, ולהביא את הכוח לעמדת הסתערות ממזרח למערב, ממקום שאינו צפוי על ידי הסורים.
אך גורם ההפתעה הכללי לא פעל הפעם, כי עוד לפני שהגיעו צביקה ואנשיו לנקודת ההערכות, במרחק שלוש מאות מטרים מן המוצב עצמו, כבר נשמעו יריות מכיוון אחת החסימות שהוצבה כדי להבטיח ששום כוח סורי לא יגיע לנוקייב כתגבורת.
במקום ההערכות התפצלו כוחותיו של צביקה. מחלקה אחת שנועדה לכבוש את החפירה הצפונית יצאה לקרב בפיקוד מפקד מחלקה. כיתה שתפקידה היתה לטהר את השטח, שמפקדה היה סגן מפקד הפלוגה יצאה גם היא לדרכה. באותה שעה נשמעו מן הכפר קולות קרב של ממש. שאר כוחות נכנסו לפעולה.
צביקה נתן פקודת הסתערות, ומיד נפצע אחד ממפקדי המחלקות שלו. מפקד הפלוגה הזעיק אליו באמצעות מכשיר הקשר את הרב-סמל, אך הלה נעלם, ולא ראוהו עוד. מסתבר שגם הוא נהרג, אך עד לתום הקרב הוא נחשב לנעדר, ורק לאחר זמן הוחזרה גופתו באמצעות ועדת שביתת הנשק ישראל-סוריה.
צביקה נטל את הפיקוד בעצמו, וקרא: "מחלקה 1, אחרי באיגוף אל היעד!"
שאר הכוח הצטרף אליו בתנועה. צביקה הוביל את אנשיו כשהוא עוקף את השטח המוכה באש, כדי לחדור לתעלה הדרומית, ולבוא עליה לא מדרום מזרח כמצופה, אלא ממזרח ממש.
מחלקתו של צביקה פרצה לתוך החפירה, והדבר הראשון שבו נתקלה היתה עמדה שנטשוה הסורים ובה מקלע המכוון כלפי הכוח הפורץ. בכניסה לחפירה הדרומית לא נתקלו בהתנגדות, אך מכאן ואילך קשה לתאר בפרוטרוט את מהלך הלחימה, מאחר שכל זוגות החיילים שהתקדמו בתוך החפירה, בראש הטור - רובם מפקדים - נפצעו בזה אחר זה. צריך היה להלחם על כל עיקול של חפירה כדי להתקדם. הקרב התנהל בטווח של שלושה עד חמישה מטרים מעמדות האויב שרובן היו בדפנות החפירה. החיילים הפורצים נפצעו ללא הרף. שני הצדדים השתמשו ברימוני יד, ולאחר הקרב מצאו בכל עמדה סורית ארגז רימונים פתוח.
לאחר שמרבית המפקדים, ממפקדי כיתות ועד מפקדי מחלקות נפצעו, התייצב צביקה בראש החוליה הקדמית וניהל את הקרב כמפקדה, הוא ירה, הוא זרק רימונים והפעיל את אנשי החוליה שהתלקטו סביבו, בעוד שמאחוריו מעבירים לו תחמושת ונשק לפי דרישתו.
אחרי הקרב, אמר צביקה: "אני בטוח שאילו יכולתי להשאר מאחור - הייתי פנוי יותר למחשבה, אבל בתנאים הקיימים לא היתה לי ברירה אלא לצעוד קדימה. מפקד מחלקה ב' נפגע וההתקדמות נעצרה. אני בטוח כי ברגע שישנו עיכוב, ולו גם הקל ביותר, על המפקד לקפוץ מיד קדימה!"
בינתיים נמשך הקרב בכל עוזו. צביקה ואנשיו הגיעו כמעט עד "המצדית הלבנה" שהיתה אחד המעוזים הסוריים האדירים ביותר. כאן, בסביבת המצדית רוכזו כל עמדות הפיקוד הסוריות, כאן היה מרוכז עיקר הכוח של האויב, וכאן נערך קרב ההכרעה. מן העמדות הסוריות החלו להזרק רימוני יד.
אחד ממפקדי הכיתות שנקלע לקרב על "המצדית הלבנה" מספר:
"הייתי משוכנע שכל היעד כבר בידינו. רצתי לי ככה, בחופשיות עד שאמרו לי ש"הולך שמח" ושאתכופף. צעקתי 'צביקה! צביקה!' והוא ענה לי. הגעתי אליו. לא הספקתי להודיע לו את הידיעה שהבאתי, אז הוא שאל: יש פה מ"כ?' הרמתי את היד ואמרתי: 'אני!'. אז הוא אמר לי: 'יהואש, לך קדימה! זורקים עלינו פה רימונים. לך קדימה ותנסה לדפוק אותם!'
"אני מנסה להוציא רימון והנה הרימונים אינם. גם תחבושת אישית לא היתה לי, כי כשנתקלנו באש, עשיתי כמה גלגולי קרב להגיע למדרון אחורי, ובדרך זו כנראה נפלה אשפת הרימונים. לקחתי שני רימונים
משני חברה.
"כל הפיקוד היה מרוכז לפנים," ממשיך מפקד הכתה יהואש בסיפורו, "צביקה המ"פ, ושני קשרים, ועוד שלושה חברה, מקלען ורובאי, כולם מרוכזים קדימה, כי שם, מאחור, לא היה אף אחד מהפיקוד. אינני יודע איך צביקה הגיע כל כך קדימה. אני חושב שזו היתה שגיאה, כי זה היה קרוב מאד לעמדה הסורית. צביקה שלח אותי קדימה לגלות מאין זורקים עלינו רימונים, כי לא ידענו מה הולך. כשנכנסתי לעמדה הרגישו כנראה הסורים אשר בבונקרים כי מישהו מתקרב אליהם והתחילו להטיל רימונים בלי סוף. פשוט, כל ארבע שניות זרקו עלי רימון. תפסתי עמדה והיא הצילה אותי. אמנם צביקה שלח אותי לא לנסות לכבוש את המצדית אלא למצוא מאין זורקים רימונים אבל לא היתה לי ברירה. גיליתי לפני את הכתם הלבן והכנסתי לשם רימון. התפוצץ. אז צעקתי שיביאו לי עוד רימונים והביאו לי עוד שני רימונים. מישהו זחל מקטע התעלה שאני טהרתי והביא לי שני רימונים.
"הכנתי רימון לזריקה, שלפתי את הניצרה בלי שידעתי לאן שאני רוצה לזרוק. בכל רגע שהרמתי את הראש התפוצץ רימון. היה ברד של רימונים. הם ידעו שאני נמצא שם, והם סגרו ממש את התעלה ואת השטח. רימונים התפוצצו ממש מעלי, אז חיכיתי שניה והכנסתי רימון ל'מצדית הלבנה'. צביקה צעק אלי כל הזמן: 'יהואש, תכניס ללבן!' אז אמרתי לצביקה של'לבן' כבר הכנסתי. בינתיים היתה הפוגה של כמה שניות ואז הכנסתי רימון אחד לבונקר השחור ואחד לבונקר החום (מצדית הפיקוד). ברגע שהרימון שלי התפוצץ התחילו עוד פעם להתפוצץ הרימונים שלהם. כאן חטפתי קצת רסיסים בגב. צעקתי לצביקה שנפצעתי בגב, אחר כך תיקנתי את עצמי וצעקתי שאני יכול עוד לפעול. שלפתי את הניצרה של הרימון השני. רציתי לזרוק אותו. כמו שאני מחכה - התפוצץ רימון קרוב מאד אלי. רק הורדתי את הראש, ומיד אחרי זה התפוצץ הרימון שדפק לי את הרגל.
"צעקתי לצביקה שנפצעתי ברגל. הבנתי מיד שאני צריך לשתוק כי אחרת יכניסו לי הסורים עוד רימון, וככה באופן אינסטינקטיבי זרקתי את הרימון האחרון. צביקה טוען שזה היה בול. נכנס טוב. אני מניח שזה היה ל'מצדית הלבנה' כי היא היתה קרובה אלי. לאחר שזרקתי את הרימון האחרון, זחלתי אחורה והחברה משכו אותי. איני זוכר איך נמשך הקרב על המצדיות. צביקה סגר את החפירה והציב את המקלעון מעליה ואותי הוא לקח למטה. בכל עת הקרב הייתי בין הרגליים שלו כשמעלי ירו את הררנ"טים ואת הבזוקות והכל."
שעה קלה אחרי כן השלימו כל הכוחות הישראליים את תפקידם, ומוצבי הסורים בנוקייב היו בידי צה"ל.
ימים מספר אחרי הפשיטה על נוקייב התבשר צביקה עופר שמפקד החטיבה המליץ עליו בפני הרמטכ"ל שיעניק לו ציון לשבח.

ה

"אני חושב," אומר סגן אלוף צבי עופר בקולו העמוק ובקצב דיבורו האטי, "שעשיתי בנוקייב מה שכל מפקד אחר בצה"ל היה עושה במקומי.
כל קצין מתחנך על כך, כי בכל מקרה שמתגלה עכוב בקצב הלחימה, עליו לרוץ קדימה ולנהל את הקרב מן הנקודה הקדמית ביותר. כל מי שמוצא את עצמו בראש - מכתיב את קצב הלחימה."
כשאנו לוחצים על צביקה בשאלותינו הוא מוכן להודות, שיש קשר בין המעשה שעשה בפשיטת נוקייב לבין רוח הצנחנים אותה ספג בימי שרותו שם. צביקה עופר אומר: "אין ספק שנסיון קודם של מפקד תורם להצלחותיו, ואם אצל מפקדים אחרים יכולה ההצלחה להיות פרי של מקריות, הרי שאצל מפקדים מנוסים, וכל מפקדי הצנחנים הם מנוסים מאד בקרב, הרי שהמעשים שקולים יותר ובאים כפתרון בפני מציאות המחייבת פעולה כזאת. מענינת העובדה, שאני לא הייתי המפקד היחידי שבא לגולני מן הצנחנים. מפקד החטיבה בעצמו, אשר לזכותו יש לרשום הרבה מהישגיה היה באותה תקופה אלוף משנה מרדכי גור, הידוע כיום בשמו המקוצר "מוטה גור משחרר ירושלים". ומוטה היה איש כוח הצנחנים מראשיתו, ואם מישהו הביא לגולני את רוח הצנחנים הרי זה הוא."
צביקה עופר מצדד מאד במתן צל"שים לחיילים ולקצינים המצטיינים בקרב. לדעתו, אין די בציון לשבח שניתן בפקודת יום. צריך לתת לדבר גם צביון חזותי, בצורת מדליות ואותות הצטיינות של ממש.
"לדעתי," אומר צביקה עופר, "יש להעניק אותות הצטיינות לא רק לגבורי מלחמה אלא גם בעד הישגים אחרים הקיימים ועומדים במכונה האדירה והמסובכת ששמה צבא".
לאותות הצטיינות ישנו ערך חינוכי רב וגם ביטוי להישג ולרמה. מקרים כאלה יש לעודד, ולו רק לשם הגברת יצר החקוי אצל חיילים אחרים, כי כשהוא קיים אצל אחד - גם אחרים שואפים להגיע לכך, וזאת מטרתנו."

ו

במשך השנים שבין פשיטת נוקייב למלחמת ששת הימים המשיך צביקה עופר בעבודות צבאיות שונות. הוא השתתף בתקריות גבול אחרות עם הסורים במסגרת שרותו בתטיבת "גולני", משם עבר לשריון, השתלם בבית ספר לפיקוד ולמטה, קיבל דרגת סגן אלוף, ועמ פרוץ מלחמת תשכ"ז היה מפקד גדוד חיל רגלים בירושלים.
בשלבים הראשונים במלחמה על ירושלים השתתף גדודו של צביקה עופר בקרבות על כיבוש בית-איקסה ונבי סמואל, והתקדם ביחד עם חטיבת השריון עד לשכונת שעפאת אשר על כביש ירושלים-רמאללה. משם פרץ צביקה דרומה, כבש את הר חברון, והיה המפקד הראשון של כל הר חברון, מן העיירה בית-ג'אלה ועד לדהאריה שמצפון לבאר-שבע.
"כיום," אומר צביקה עופר, "תושבי חברון ובית לחם מגלים נכונות לשיתוף פעולה עם ישראל יותר מתושביהן של שאר הערים ביהודה ובשומרון. אני בטוח שיחס זה נובע מצורת ההתנהגות של חיילי הגדוד אשר עליו פקדתי במלחמת ששת הימים. חיילים אלה התנהגו כאבירים של ממש. לא היה אפילו מקרה אחד של פגיעה באוכלוסיה האזרחית. כוחותינו נכנסו לערים המאוכלסות, התנהגו בצורה המכובדת ביותר, ועל ידי כך רכשו את לב תושביהן, ועד היום, כאשר אני מגיע לחברון או לבית לחם, מקבלים את פני שם בכבוד מלכים ממש!"
כאשר אורגן המימשל הצבאי, נשלח סגן אלוף צבי עופר לשכם, ונהפך למושלה הצבאי. כאן, בעיר הנירגנת ביותר בארץ ישראל, בעיר שעשתה צרות צרורות לכל מושליה, בריטים וירדניים גם יחד, מנסה המושל הישראלי לנקוט בדרך חדשה: דרך של אגרוף בכפפה של משי. כאשר ביקר עתונאי ישראלי בלשכתו של סגן אלוף צבי עופר בשכם, ופרסם כתבה המתארת את פועלו והישגיו כמושל צבאי וכמפקד, היתה הכתבה מרשימה כל כך, עד שאחד מפרדסני פתח תקוה מהר לשגר לצביקה מכתב, ובו מובעת תודתו כאזרח ישראל, על הצלחת המושל הצבאי הישראלי בשכם להעלות את קרנה של ישראל בארץ ובעולם. למכתב זה צרף הפרדסן המחאה על סך 100 ל"י, כסף שינוצל על ידי צביקה עופר כראות עיניו, לטובת הבחורים המגוייסים והמסייעים לו במלאכת המימשל.
ואכן, צביקה עופר איננו כשאר המושלים הצבאיים הידועים בעולם הרחב. הוא יודע בדיוק מה לעשות, ואף ברור לו כיצד לעשות זאת. לא יפלא, איפוא, אם בתום הראיון שערכנו בביתו, קרוב לחצות הלילה, התדפק לפתע רץ על דלת הבית הפרטי, והביא לצביקה עופר חבילה חתומה. היתה בחבילה מנת תרכיב חיסון נגד שיתוק ילדים.
לנוכח תהייתנו הסביר צביקה עופר: "הבוקר נתגלה בשכם ילד קטן, שלקה בחום גבוה, ואחד הרופאים חשש לשיתוק ילדים. היות ובכל רחבי העיר לא היתה אפילו מנת תרכיב אחת, החלטתי להביאה מחר בבוקר מתל אביב, ובבואי הביתה, שעה קלה לפני בואכם אלי, דאגתי שהדבר יבוצע. מחר בבוקר יקבל הילד הערבי את הזריקה, ואני מקווה שהוא יבריא."
כלום לא למעשה כזה התכוון צביקה עופר כשאמר שיש להעניק צל"ש לא רק ללוחמים בקו האש, אלא גם לבעלי תפקידים אחרים בצה"ל, הממלאים את חובתם באמונה, ומשיגים הישגים יוצאים מן הכלל בכל תפקיד המוטל עליהם? די במעשה זה, בדאגה קטנה זו לילד ערבי בשכם, כדי להעניק לעושהו צל"ש נוסף. אך צביקה כמנהגו תמיד, אומר בחיוך: "אינני עושה שום דבר, שמישהו אחר במקומי לא היה נוהג בדיוק כך."