טוראי ניסן דורי ז"ל

קורות חיים

נולד ב-14 בפברואר 1951 להוריו שעלו ארצה באותה שנה. למד בבית הספר העממי עד כתה ז', אז החליט להמשיך בלימודיו בכפר הנוער ניצנים. סיים את לימודיו בבית הספר העממי ולמד עוד שנתיים בבית הספר הימי המקומי וסיים את לימודיו בהצטיינות. מכיון שנותרה לו עוד שנה עד גיוסו לצה"ל החליט להפליג בצי הסוחר. כאשר הגיע מועד גיוסו קרה האסון ב"אח"י אילת", בה שרתו רבים מחבריו. הוא עלה על החוף והתגייס לצה"ל, לצנחנים דוקא, נפל ב-30 במאי 1970 (כ"ד באייר תש"ל).

היה "הפרח" בין שבעת ילדי המשפחה, נאה ביותר בהופעתו, חזק במיוחד בגופו ויפה-נפש. חדור כולו נכונות להקרבה למען העם והמולדת. מבית הספר היסודי הלך לפנימיה ימית ושרת בצי הסוחר וכשהגיעה שעת הגיוס הלך לצנחנים.

הוריו הופתעו הרי ברור היה להם שיתגייס לחיל הים בשל הנסיון העשיר והמגוון אשר רכש. ולא הוא. הוא לצנחנים. כשנשאל לסיבת החלטתו השיב: ברצוני להביא לצה"ל את התועלת הגדולה ביותר ונראה לי שרק בגדוד הצנחנים אוכל לעשות זאת. הוא המשיך בכך עד שנכבתה שלהבת חייו על ידי רימון שנזרק על ידי מחבל בשכבו במארב.

דמותו הנדירה עולה בצורה מוחשית ופלאסטית מתוך מכתבי חבריו, כולם נוגעים עד הלב בכאבם הכנה והמר על אובדן פתאומי.

"איני יכול להאמין שמישהו יכול למלא את מקומך. קשה מאד להפרד ממך, דורי יקר. קשה לי להפרד מן המחשבה על עשר הדקות האחרונות לסיום המארב, אלו הן הדקות אשר לקחו אותך מאתנו.

דורי, לפני שעלית למשאית על מנת לצאת למארב אמרת לי, קדוש, הלילה עובר מהר, מחר נוכל לנוח בשקט. אלו היו המילים האחרונות אשר אמרת לי לפני היציאה".

כל החברים מספרים על נכונותו לעזרה במסעות או בעבודה מבצעית. הוא בא לצנחנים, אך את הים לא שכח לעולם וכל החברים שמעו את סיפוריו בפה פעור.

"קשה לשכוח גבר כמוך, דורי, תמיד ציפית להתקלות עם מחבלים והנה נתקלת וזאת היתה ההתקלות הסופית. רצינו לגמור יחד קורס מכי"ם. שנה תמימה שרתנו יחד ואיני זוכר מסע כלשהו או טרטור בו לא השתתפת"...

"דורי היה גבר לא רגיל, רחב כתפיים וידיים שריריות, לכן סחב אלונקות ופצועים. לעולם לא אשכח אותך ואת יומי, שני גבורים. שניכם נפלתם. עשיתם ביניכם בידור, אבל באימונים ובמבצעים הייתם שניכם כאריות, ביצעתם את הכל על הצד הטוב ביותר"...

כותב דוד הרצוג: "הוא היה הבחור החזק ביותר במחלקה. כאשר היינו הולכים אתו מכות בתור ספורט, תמיד היתה ידו על העליונה. הוא היה מפורסם ביחוד בחניקותיו. אזכור תמיד איך היה מחייך גם בשעות הקשות ואיך היה מעודד את ה"חברה"...

מפקד מחלקתו, מ"מ סג"מ נפתלי מנדלוביץ כותב: הייתי מפקדו של ניסן קרוב לשנה. עברנו תקופה ארוכה וקשה אשר גולת הכותרת שלה היתה קורס המ"כים. לא רבים הם אלה אשר למדו כמו ניסן בצורה החלטית כל כך במאמץ ובהקרבה הנדרשת מחייל אשר עובר מסלול כזה.

בצנחנים לא נדרש מן החייל רק להפעיל את כח שריריו. קפיצה ממטוס אל תוך תהום עמוקה וחשוכה בלילה, דורשת מאמץ נפשי.

מסע אלונקות לילי ארוך ומפרך הוא לא רק עוד מאמץ ועוד אימון כושר גופני. זה גם חינוך לסבילות, להקרבה ולדביקות במשימה. ומי שעומד בכל אלה הוא צנחן. דורי עשה זאת ולא בשיגרתיות אפורה, אלא בהצטיינות. הוא היה בחור מוצק, בעל הבעה רצינית כשחיוך נסתר נחבא בתוך הבעתו. הוא היה בחור שיכולתי לסמוך עליו שלא יאכזב תחת כל לחץ. אני זוכר את מסע האלונקות האחרון שלנו. המחלקה שלנו היתה האחרונה בטור הפלוגתי. לפתע החליט המ"פ לפתוח בריצה, לקחנו את הענין כאתגר לתחרות. אמרתי רק שלוש מלים: - קדימה, להשיג אותם...

דורי היה מתחת לאלונקה וענה כהד: - קדימה, חברייא.

ואז ראיתי פתאום את האלונקה ניתרה ממקומה בכח דחיפה אדירה והחלה לרוץ כאילו רגליים צמחו לה. האנשים החלו לנשום בפראות בחפשם אויר לריאות המאומצות ודורי דוחף ומעודד כאילו כלל אינו מתאמץ. מובן מאליו שהגענו ראשונים. ואז ראיתי את המחלקה מסתכלת בהכרת תודה לעבר דורי, כאילו הוא היה מין אבא בזה שהוציא פלא מן השרוול והוא היה מאושר.

קשה לי להאמין שלא נשמע עוד את הקול החזק והמעודד: "קדימה חברייא" מהדהד במחלקה...