סמל דוד הר ציון ז"ל

הלילה האיום

(ליל יום ה' - 25.9.69)

הנקישה על הדלת היתה קלה, בלתי-נשמעת, אך מרגע לרגע הלכה וגברה.
התעוררתי משנתי העמוקה. הרגשתי היתה רעה. קפצתי ממיטתי וניגשתי לדלת. רגע היססתי, אך היד סובבה את המפתח. עיני חשכו.
בפתח עמדו שתי חיילות צה"ל ואחריהן נראו שתי דמויות גברים במעילים כהים.
אחד, נמוך הקומה (סגן קצין העיר) פצה פיו לראשונה: "קרה לכם אסון..." אמר במקצועי.
שאלתי הראשונה היתה: "אתם בטוחים?" - "כן", ענה האיש. "מה?" אמרתי בוהה בחלל. "אסון נורא---" חזר האיש על דבריו. "זה קרה בהפגזה", ענה על שאלותי. הייתי מבולבל לחלוטין. ההלם מנע מעיני להזיל דמעות. איני מסוגל עתה לתאר את הכאב והיאוש העמוק, פרצתי החוצה.
"היכן הוריך?" שאלוני בחוץ. "ישנים", אמרתי. הם ביקשוני לשוב הביתה ולהודיע להורים.
ניסיתי, ללא הצלחה, לדחות זאת למחרת בבוקר. אך הם עמדו בתוקף שעלי להעירם מיד, שכן למחרת יודיע על הדבר הרדיו.
בלית ברירה ניגשתי למסור את הבשורה האיומה להורי.
הורי התעוררו, והבינו מיד שדבר מה לא כשורה.
"מה קרה, הרצל?!" קראה אמי בחרדה. לבי נצבט: דווקא אני צריך להיות המבשר... ניסיתי להרגיע שמאומה לא קרה, אבל מלמלתי: שם, בחוץ,... רוצים לראותכם..."
"מי?" שאלה אמי וקפצה מעל המיטה והתחילה להתלבש בחפזון.
אמא ואבא מיהרו בבהלה, רועדים. הם לא חשו בחיילות, והאיש נמוך-הקומה ניצב לפניהם, כבעל ניסיון, חזר על המשפט שכבר שמעתי מפיו.
מגרונה של אמי פרצה צעקה "שקר --- טעות --- מחר הוא יבוא --- מחר יום ששי!... כל יום ששי דוד שלי בא. דוד! דוד!! דוד!!!
צעקותיה וזעקותה אבי הממו את הזרים שבאו למלא תפקידם המר. החיילות התייפחו כתינוקות. ניגשתי אל אמא עם כוס מים וניסיתי להרגיעה, אבל גם אני בכיתי יחד עם כולם.
אותו לילה, ליל אימים, שלא ימחק מזכרוני, נראה אז כלילה הארוך ביותר בחיי.
דוד, אמא שלנו איננה מאמינה שאתה הלכת מאתנו. היא מחכה לך, כרגיל. "מידי שבוע היינו מצפים לבואך בכיליון עיניים, ואמא: מה קרה, למה דוד עוד לא בא", אומרת היא אוזת חרדה. "השעה כבר חמש והוא עוד לא הגיע". קולה רועד ונפחד.
ומדי יום ששי, אחרי הצהרים, ניתן בנקל להבחין, לפי מר אה-פניה, בהרהורי לבה ובתוגה שאין ביכולתי להעלות על הנייר.
"למה שלא יפסיק לעבוד על הטרקטור", לוחשות שפתיה. "אני רוצה אותו לידי. כל יום רוצה אני לראותו בבית. למה אני צריכה לסבול, לחרוד... יודעת אנכי שדוד מסכן את עצמו --- ועיניה דומעות.
"אל תדאגי, אמא", מנסה אני כל פעם להרגיעה. "דוד עוד מעט יבוא. הרי הוא עובד רחוק מהבית והנסיעה היא ארוכה". היא היתה שותקת ויוצאת לרחוב וממתינה לך. "כן, כן הנה, הוא בא!" נשמע כהד קולה השמח והיא נכנסת חיש למטבח, כשהיא מנגבת את דמעותיה. ובעקבותיה בא אתה, הבחור הענק, הממלא את חלל החדר. היית לבוש מדי-צבא דהויים ומאובקים ובמעיל צבאי ארוך. על כל השאלות של אמא היית מחייך ומסביר בקול שקט ומרגיע: "הכל בסדר, אמא. איחרתי משום שהייתי צריך לגמור את העבודה".
זה זמן רב מנסה אני להעלות על הנייר, לספר מה יקר ואהוב היית אבל לא קל להשלים עם העובדה המכאיבה שלעולם לא נראה אותך עוד. איתן ואמיץ היית שופע ביטחון עצמי וכה בלתי פגיע, לכן ממאן אני להאמין.
אחינו דוד שנפל במערכה, חי ומוסיף לחיות אתנו, בלבנו, ובדירתנו מרחפות כאגלי טל דמעותיה של אמנו.

אחיך הרצל